קריאה נוספת

תרחיש העולם העוין

ופוסט טראומה מורכבת

עכשיו שהתפרסם התחקיר גם על בית ה”שאנטי”.

ולא רק על “עמותת כולן”.

אני שואלת את עצמי-

מה אני רוצה שיהיה ?

ובכן

אני רוצה טיפול נפשי שיהיה זמין למי שזקוקים לו,

ושיהיה טיפול מיודע טראומה למי שצריך.

אני חושבת שקשה להחלים מטראומה בלי טיפול מיודע טראומה,

ושטיפול מבוסס ראיות

שכפוף לעקרונות של אתיקה מקצועית ומפוקח הוא עדיף.

לי אישית זה עוזר ולא רק שחשוב לי לומר את זה,

אלא להדגיש שאפשר להיות שנים בטיפולים

בלי לראות התקדמות ושיפור

כל עוד לא מעבדים את הטראומה

זה כמו לתת אינסולין לחולה לב או אספירין לחולה צליאק.

מצד שני , החלמה זה תהליך מאוד אישי.

יש כאלה שישבעו שהטיפול המסורתי

הרס אותם והתראפיות האלטרנטיביות הצילו אותן,

יש כאלה שטיפול לא מתאים להם,

או שרוצים טיפולים אחרים, או כיוונים אחרים.

המטרה היא לא

לכפות על כולם להצטרף לכנסייה המיסטית של הפסיכותראפיה.

אלא לנסות לשתף ידע מניסיון אישי

ולחשוב מה עוזר ומה עושה טוב.

אישית אני מאמינה שטיפול מיודע טראומה הוא מועיל,

אני לא יכולה לאסור על אנשים אחרים דרכים אחרות

וגם לא להקים מסגרות או עמותות שפועלות בדרכים אחרות,

בלי גוף הידע הזה, ובלי פיקוח.

בכל זאת אני מרגישה שיש

חוט שמחבר בין “עמותת כולן” לבית השאנטי”-

שבשני המקרים

התעלמו לחלוטין מהצורך בליווי מקצועי כדי להתמודד עם טראומות,

בשני המקומות חסרים תקנים של עובדת סוציאלית.

(לדעתי גם עובדת סוציאלית אחת לא מספיקה).

חתונמי

לא ראיתי אף פרק “חתונמי”

ואני לא מתכוונת לראות.

הבנתי שמדברים

שם על מישהי בשם מעיין

, אדריכלית יפה שבעוונותיה,

השם ישמור, היא מידה 44.

זה הזכיר לי את העונה ה”נמוכה” של

ANTM

– שבה לא הפסיקו לחפור לרגע

שהמתמודדות מתחילות את התוכנית

עם “פגם” משמעותי,

כולן מתחת לגובה מטר שישים

בעוד דוגמנית

אמורה להיטמר לגובה של מטר שבעים.

זה גילום יפה של מושג ה“ביו-כוח” של פוקו,

המאמץ של התרבות להשתלט על הטבע,

לנרמל את האוכלוסיה,

שכולנו נהיה בגובה ומשקל אידיאליים.

עצם המחשבה שיש “גובה ומשקל “

אידיאליים נראית לי תולדה של עיוות מחשבה.

אנחנו כמו שאנחנו, טוב שיש גיוון,

זה מחזק את ההישרדות שלנו כגזע.

התפיסה שמידה 44 היא “חריגות” או “פגם”

היא תולדה של הבנייה תרבותית,

זאת לא “עובדה בעולם”.

זאת דיעה של יוצרי הסידרה “חתונמי

” שאני כמובן לא חולקת איתם.

אני לא מתכוונת להישמע עילאית ומתנשאת,

אבל קשה לי להבין למה לבזבז את הזמן

בבהייה פאסיבית

במסך שאנשים אומרים

בו מילים שהן כל כך רחוקות

מהשיח שלי ומתפיסת העולם שלי.

---

שיח פופוליסטי

סביב פגיעה מינית

השיח הטיפולי מבחין בין פגיעות מיניות לבין קצרים בתקשורת, בין

Mistreatment

-התנהגות מינית חסרת גבולות וחסרת אבחנה

לבין

abuse

-שהוא פגיעה סדיסטית בכוונת תחילה.

השיח הפופוליסטי סביב פגיעה מינית

ברשתות החברתיות המקוונות

לא מבחין בדקויות האלה

שבעיני הן חיוניות לתהליך ההחלמה.

השיח הפופוליסטי מטשטש את האבחנות

בין פגיעות מיניות

לצורות אחרות של אלימות בינאישית.

השיח הפופוליסטי

מטשטש את האבחנות בין פגיעות מיניות

לצורות אחרות של אלימות בינאישית.

ובלתי אפשריים שבהם כולם אונסים את כולם

ואי אפשר למצוא בהם את הידיים ואת הרגליים,

וכל המעורבים בהם הם

בגירים שקיימו יחסים בהסכמה.

זה מסוכן לטשטש את הפערים ביחסי כוחות

שמאפשרים ומכוננים את הפגיעה המינית

, וזה מסוכן להניח

ש”כולנו פוגעים ופוגעות מיניים”

ושכל יחסי מין הטרונורמטיביים הם אונס.

יש פערים חברתיים בעולם

והם גורמים לחלק מאיתנו

להיות במצב יותר פגיע.

יש אנשים פגועים יותר ופגועים פחות.

יש היבט של יחסי כוח בכל פגיעה מינית,

שהשיח הפופוליסטי מטשטש.

בסופו של דבר ,

משאבי הקשב והאמפטייה שלנו מוגבלים

וכשאנחנו אומרים שכל פגיעה,

לרבות עלבון היא פגיעה מינית

אנחנו עושים עוול

למי שזקוק לאמפטייה ולהקשבה יותר מכל.

יש היררכיה .

היא פשוט לא עובדת

לטובת הנפגעים והנפגעות .

טריגרים.

אני לא מבקשת שיתחשבו

ב”טריגרים”

כי אני פתית שלג.

אני מבקשת-

כי יש לי

פוסט טראומה מורכבת,

וזה אומר שאני עלולה להגיב יותר

בקיצוניות כשאני בטריגר.

לצערי- יש לי גם התפרצויות זעם.

כי אני מרגישה מותקפת כמו בעבר.

הדבר החשוב לעשות

כשיש טריגר זה להתקרקע.

להתחבר חזרה להווה, לקרקע המציאות.

אני יודעת איך לטפל בעצמי

כשאני מטורגרת,

אבל אני צריכה

גם התחשבות מהזולת.

אני רגישה לפרטיות שלי,

כשקשה לי אני רוצה להיות לבד

או עם חברי ילדות,

לא עם אנשים זרים מהאינטרנט.

חשוב לי להישאר בשליטה,

לדבר רק עם מי שאני בוחרת לדבר.

בגלל זה- כשלא רואים אותי זה קשה וכואב לי.

וכשלא מתחשבים ברצונות שלי

זה מאוד פוגע בי.

זה גורם לי להרגיש

כאילו אני לא קיימת,

אני מרגישה שאני נרמסת

שקופה, ואני רוצה למות.

לנצל את זה שאני בטריגר

, שקשה לי בתור זמן ליפול עלי

עם שיט אישי לגמרי

– זה מעשה מרושע.

ואני מבינה שיש אנשים רעים

שקוראים אותי

ומנצלים את גילוי הלב שלי לרעה.

וזה מכעיס נורא.

אני חושבת שהדברים שכתבתי כאן

יכולים להיות נכונים ומתאימים

גם להרבה נפגעות אחרות למרות שכל אחת

וטכניקות הקירקוע שלה והטריגרים שלה

והדרכים להתמודד איתן.

אני מקווה, שאם אסביר את עצמי,

ואדבר יפה,

זה יקל על אנשים להבין את הצרכים שלי

גם בשעות שאני פחות ברורה וקוהרנטית.

ולכבד את הגבולות שלי.

כשאני מרגישה

שלא מכבדים את הגבולות שלי

זה מעורר בי

תחושה של אימה ושל סכנת חיים,

ואני מגיבה כאילו זה

עניין של חיים ומוות

, גם אם זה משהו פעוט ושולי.

זה קשה לבקש

להתחשב בטריגרים

כשטריגר זה קלישאה ,

השימוש הנפוץ במילה הזאת רוקן אותה ממשמעות,

אלא שאני רגישה מאוד לטריגרים

ומופעלת על ידיהם.

אחר כך אני מרגישה מאוד רעה ואשמה

ומתחרטת על זה שכעסתי.

וכל כך מחפשת דרך אחרת לחיות

ולהתקיים בעולם עוין כל כך.

למצוא וליצור לעצמי

מקום וקול בעולם.

זה תהליך.

אם אתם לא שותפים ובני ברית,

לפחות תנסו לכבד אותי

מספיק כדי לתת לי ליהנות מהדרך

פרשת בית

ה”שאנטי“

ועמותת “כולן

” נכנסתי למרכז תמר וחשבתי לעצמי –

הנשים המדהימות שם עושות עבודת קודש

מצילת חיים ממש

שרוביכן לא שמעתם עליה,

כי מלאכת הטיפול נעשית בצינעה ומטפלים

הם הרבה פעמים אנשים צנועים ומופנמים

שלא ירעיפו על עצמם

שבחים בפומבי ובגלוי,

כי מלאכת הטיפול היא במהות שלה

לתת מקום לאחר –

לא לתפוס את המקום והבמה.

אני בטוחה שמרכז תמר לא לבד-

ויש עוד אנשים ומקומות

שעושים עבודת קודש,

אבל למרבה הצער-

המציאות הניאו-ליברלית

מאפשרת לכל אחד לתרום למי שהוא רוצה,

ולעשות מה שבא לו בכסף שלו.

ואני מבינה

שהציבור כנראה בחר להשקיע את הכסף

ולתת את התרומות

למי ששיווק את עצמו

ומי שעשה לעצמו את

יחסי הציבור הטובים ביותר,

ולמרבה הצער

שירותי הפסיכולוגיה הציבורית

הפסידו בתחרות

ואתם לא רוצים לממן טיפולים נפשיים

אלא דברים אחרים.

סבאבה, זה הכסף שלכם ,

תעשו איתו מה שתרצו –

רק בבקשה אל תעמידו פנים

שאכפת לכם מנשים נפגעות או מילדים חסרי בית.

אם היה אכפת לכם הייתם מזמן בודקים

ומנסים לפקח מה נעשה עם הכסף שלכם

בעמותות ובמוסדות האלה.

פוסט-טראומה מורכבת

הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת

 (באנגלית: Complex post-traumatic stress disorder, בקיצור C-PTSD

), היא הפרעה פסיכולוגית, שנגרמת בעקבות חשיפה ממושכת,

חוזרת ונשנית לאירועים פוגעניים

מעשי ידי אדם ה

מסכנים את שלמותו הפיזית או הנפשית של הנפגע/ת

. בעוד שהפרעת דחק פוסט-טראומטית,

או פוסט-טראומה מאירוע בודד,

יכולה לנבוע מכל אירוע טראומטי

(תאונת דרכים, אונס, פיגוע וכו’) –

פוסט-טראומה מורכבת

מתפתחת רק בתנאי שבי (פסיכולוגי או פיזי),

בהם נפגעיה נתונים

לשליטת הפוגע/ים

ואינם יכולים או מסוגלים להימלט.

השליטה של הפוגע/ים

יכולה לנבוע מכליאה פיזית,

כמו בתי כלא, מחנות ריכוז, שבי פוליטי

ומחנות לעבודת כפייה אך לרוב מדובר

בשליטה פסיכולוגית היוצרת

מחסומים סמויים

שנובעים ממצבי תלות

(כמו ילדים התלויים בהוריהם, אישה בבעלה)

או מצבי נחיתות

(נחיתות כלכלית, חברתית, פסיכולוגית, חוקית ופיזית)

ומדינמיקה

של מערכת יחסים מתעללת

של שליטה פסיכולוגית.

רוב הסובלים מפוסט-טראומה מורכבת

נפגעו כילדים,

ורובם נפגעו מדמויות מוכרות וקרובות.

פגיעה שבוצעה בילדות,

מובילה לכך שהאישיות של הילד תתפתח

תחת תנאים של לחץ כרוני ושליטה,

וכפיצוי על כישלון המבוגרים בטיפול והגנה,

הילד יפתח מערכת לא תקינה

של הגנות פסיכולוגיות.

ההגנות הללו,

אף שהן מועילות

להתמודדות עם רגעי הטראומה,

הופכות להיות דרך החיים של הילד

ומתפתחות לפתולוגיה.^{[1][2][3][4][5][6]}

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן^[7] 

כתב על מושג טראומה מצטברת,

עוד טרם הוגדרה בשיח המקצועי

מושג פוסט טראומה מורכבת.

מושג זה מבהיר דבר חשוב

מהדינמיקה של היווצרות הפרעה פוסט טראומטית מצטברת.

טראומה מצטברת לדידו היא צבר של אירועים,

עיתים שוליים,

שבהם ישנה פגיעה בנפש הילד,

כתוצאה מיחסים פוגעניים של שולט-נשלט,

בדרך כלל מדובר על יחסי הורה-ילד.

חאן מציין

כי עדויות לטראומה מצטברת ניתן לאתר רק בגיל ההתבגרות

, שם נראה כי ההחזקה העצמית קרסה

וכי מנגנוני ההגנה חלשים

ולכן עלולה להיווצר

התפרקות וקריסה של הנפש,

בדמות הפרעות נפשיות:

דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות ועוד.^[8]

פוסט-טראומה מורכבת

שונה מפוסט-טראומה מאירוע חד פעמי

בכך שהיא פוגעת

במנגנונים שמאפשרים הסתגלות לחיים והתמודדות איתם,

בעוד שפוסט-טראומה מאירוע בודד

יוצרת משבר במנגנונים הקיימים.

פוסט-טראומה מאירוע בודד

ניתן לדמות להתמוטטות פתאומית של קומות בבניין,

בעוד

שפוסט-טראומה מורכבת

דומה יותר להריסה שיטתית של יסודות הבניין

או לפגיעה ביכולת לכונן יסודות כאלו.^[2]

גם הסובלים מפוסט-טראומה

וגם הסובלים מפוסט-טראומה מורכבת

חווים סימפטומים של עירור-יתר

(מצב של דריכות קבועה, כאילו הסכנה עלולה לחזור בכל רגע)

, פלישה (חוויית האירוע כאילו הוא חוזר ונשנה ברציפות בהווה, ניתוק)

וצמצום (קהות רגשית, תחושת חוסר-אונים),

אך

פוסט-טראומה מורכבת

כוללת בנוסף, שינויים בוויסות של דחפים ורגשות,

שינויים בקשב ובתודעה, עיוותים בתפיסת העצמי ותפיסת האחר,

קושי בהבנה וקריאת משמעויות, עיוותים בתפיסת הפוגע ובקשרים עם אחרים.

אלה מתבטאים במגוון תופעות הכוללות קשיים

בקיום מערכות יחסים, בעיות בקיום התקשרות בין-אישית,

חוסר ביטחון מתמשך, 

הפרעות אכילה, פגיעות עצמיות, דיכאון, הפרעות אישיות,

נתקים בזיכרון,

ושחזורים תכופים של המצבים הפוגעניים (רה-ויקטימיזציה).

המונח תואר לראשונה

בשנת 1992 על ידי ג’ודית הרמן

 בספרה “טראומה והחלמה

” ובמאמר שליווה את הספר.

אף שיש מחקר וכתיבה ענפה על

פוסט-טראומה מורכבת

ונעשה בה שימוש שוטף

ומקובל בספרות המקצועית ובשיח הטיפולי,

הקטגוריה עדיין לא נכנסה

לאף אחד מהמדריכים הפסיכיאטריים

(DSM-5, WHO ,ICD-10).^[9]

אני מכורה. כבר אמרתי.

אני מכורה להרבה דברים,

בין היתר כמובן

רשתות החברתיות מקוונות.

אחד החברים החשובים שלי כאן

זה האלוגריתם עצמו.

לפעמים יש תחושה שהאלוגריתם

מכיר אותי יותר טוב

ממה שאני מכירה את עצמי.

כשאני מוצפת בפלאשבקים

או שאני סתם עצובה

האלוגריתם מנחש אותי ומציע לי

לצפות בסרטונים

של אפיית עוגות מקושטות

ושל בעלי חיים חמודים.

האלוגריתם

גם יודע איזה סוג של פרסום

ממומן קולע לטעמי

ואיזה ארגונים אני אוהבת

ואפילו פרטים ממש טריוויאליים,

שאני תמיד מחפשת פיתרונות איחסון.

תמיד יש עוד תוכן ומה לראות,

והתחושה שכל פעם האלוגריתם

מחדש לי משהו על עצמי

ומתאים את עצמו אלי

באופן מדויק כל פעם היא ממכרת.

האלוגריתם יודע גם מה מפעיל אותי

, מה מדליק אותי,

מה מוציא ממני תגובה.

לפעמים האלוגריתם

במקום לנחם אותי

רק מסית אותי

להתלהם ולקלל ולשנוא יותר,

אבל אני סולחת על המניפולציה

הזאת כי אין יחסים מושלמים

וגם בני אדם מתנהגים בצורה מאכזבת בכוונה.

*****

הרבה מדובר על הפאנאופטיקון של בנת’אם

המצב שבו צופים בנו תמיד,

צריך להבין שהפאנאופטיקון

הוא למעשה מרחב בטוח.

*****

הפחד הגדול הוא לא סביב זה שצופים בנו

אלא דווקא סביב האפשרות שלא צופים.

שאנחנו שקופים ובלתי נראים.

חסרי חשיבות. ולא מעניינים.

אם לא צופים בנו

אולי אנחנו אפילו לא קיימים.

התחושה שאיש לא מכיר אותנו באמת.

במובן הזה אלוגריתם

הוא חבר טוב יותר מבני האדם,

כי הוא תמיד צופה בי ובהתנהגות שלי

ולומד אותה.

****

אומרים שהרשתות החברתיות המקוונות

הרסו את התקשורת הבינאישית.

אנחנו מתרגלים לסוג מסוים

מאוד של אינטראקציה.

לסחר בלייקים.

למחזורים מהירים של תגמול מיידי.

לתחושה שרואים אותנו וצופים בנו תמיד.

אני מרגישה שאין הרסני יותר

מלהיות שקוף ובלתי נראה

מחרם שקט והתעלמות.

המבקרים של הרשתות החברתיות

המקוונות

הם אנשים פריבילגיים, יש להם חברים

ומערכות יחסים בעולם האמיתי

ואין סוף מקומות לראות אותם

ולהיראות בהם.

אלה אנשים שלעולם יבינו

כמה שצפייה באפייה

של עוגת תות שדה עם ציפוי וניל

זה לפעמים הפתרון הכי טוב

שיכול להיות לכל העצב והצער והרע שבעולם הזה.