כמה הערות לסדר היום

העלים של ליפי

קריאה נוספת

תרחיש העולם העוין

ופוסט טראומה מורכבת

עכשיו שהתפרסם התחקיר גם על בית ה”שאנטי”.

ולא רק על “עמותת כולן”.

אני שואלת את עצמי-

מה אני רוצה שיהיה ?

ובכן

אני רוצה טיפול נפשי שיהיה זמין למי שזקוקים לו,

ושיהיה טיפול מיודע טראומה למי שצריך.

אני חושבת שקשה להחלים מטראומה בלי טיפול מיודע טראומה,

ושטיפול מבוסס ראיות

שכפוף לעקרונות של אתיקה מקצועית ומפוקח הוא עדיף.

לי אישית זה עוזר ולא רק שחשוב לי לומר את זה,

אלא להדגיש שאפשר להיות שנים בטיפולים

בלי לראות התקדמות ושיפור

כל עוד לא מעבדים את הטראומה

זה כמו לתת אינסולין לחולה לב או אספירין לחולה צליאק.

מצד שני , החלמה זה תהליך מאוד אישי.

יש כאלה שישבעו שהטיפול המסורתי

הרס אותם והתראפיות האלטרנטיביות הצילו אותן,

יש כאלה שטיפול לא מתאים להם,

או שרוצים טיפולים אחרים, או כיוונים אחרים.

המטרה היא לא

לכפות על כולם להצטרף לכנסייה המיסטית של הפסיכותראפיה.

אלא לנסות לשתף ידע מניסיון אישי

ולחשוב מה עוזר ומה עושה טוב.

אישית אני מאמינה שטיפול מיודע טראומה הוא מועיל,

אני לא יכולה לאסור על אנשים אחרים דרכים אחרות

וגם לא להקים מסגרות או עמותות שפועלות בדרכים אחרות,

בלי גוף הידע הזה, ובלי פיקוח.

בכל זאת אני מרגישה שיש

חוט שמחבר בין “עמותת כולן” לבית השאנטי”-

שבשני המקרים

התעלמו לחלוטין מהצורך בליווי מקצועי כדי להתמודד עם טראומות,

בשני המקומות חסרים תקנים של עובדת סוציאלית.

(לדעתי גם עובדת סוציאלית אחת לא מספיקה).

חתונמי

לא ראיתי אף פרק “חתונמי”

ואני לא מתכוונת לראות.

הבנתי שמדברים

שם על מישהי בשם מעיין

, אדריכלית יפה שבעוונותיה,

השם ישמור, היא מידה 44.

זה הזכיר לי את העונה ה”נמוכה” של

ANTM

– שבה לא הפסיקו לחפור לרגע

שהמתמודדות מתחילות את התוכנית

עם “פגם” משמעותי,

כולן מתחת לגובה מטר שישים

בעוד דוגמנית

אמורה להיטמר לגובה של מטר שבעים.

זה גילום יפה של מושג ה“ביו-כוח” של פוקו,

המאמץ של התרבות להשתלט על הטבע,

לנרמל את האוכלוסיה,

שכולנו נהיה בגובה ומשקל אידיאליים.

עצם המחשבה שיש “גובה ומשקל “

אידיאליים נראית לי תולדה של עיוות מחשבה.

אנחנו כמו שאנחנו, טוב שיש גיוון,

זה מחזק את ההישרדות שלנו כגזע.

התפיסה שמידה 44 היא “חריגות” או “פגם”

היא תולדה של הבנייה תרבותית,

זאת לא “עובדה בעולם”.

זאת דיעה של יוצרי הסידרה “חתונמי

” שאני כמובן לא חולקת איתם.

אני לא מתכוונת להישמע עילאית ומתנשאת,

אבל קשה לי להבין למה לבזבז את הזמן

בבהייה פאסיבית

במסך שאנשים אומרים

בו מילים שהן כל כך רחוקות

מהשיח שלי ומתפיסת העולם שלי.


Leafy photography

שיח פופוליסטי

סביב פגיעה מינית

השיח הטיפולי מבחין בין פגיעות מיניות לבין קצרים בתקשורת, בין

Mistreatment

-התנהגות מינית חסרת גבולות וחסרת אבחנה

לבין

abuse

-שהוא פגיעה סדיסטית בכוונת תחילה.

השיח הפופוליסטי סביב פגיעה מינית

ברשתות החברתיות המקוונות

לא מבחין בדקויות האלה

שבעיני הן חיוניות לתהליך ההחלמה.

השיח הפופוליסטי מטשטש את האבחנות

בין פגיעות מיניות

לצורות אחרות של אלימות בינאישית.

השיח הפופוליסטי

מטשטש את האבחנות בין פגיעות מיניות

לצורות אחרות של אלימות בינאישית.

ובלתי אפשריים שבהם כולם אונסים את כולם

ואי אפשר למצוא בהם את הידיים ואת הרגליים,

וכל המעורבים בהם הם

בגירים שקיימו יחסים בהסכמה.

זה מסוכן לטשטש את הפערים ביחסי כוחות

שמאפשרים ומכוננים את הפגיעה המינית

, וזה מסוכן להניח

ש”כולנו פוגעים ופוגעות מיניים”

ושכל יחסי מין הטרונורמטיביים הם אונס.

יש פערים חברתיים בעולם

והם גורמים לחלק מאיתנו

להיות במצב יותר פגיע.

יש אנשים פגועים יותר ופגועים פחות.

יש היבט של יחסי כוח בכל פגיעה מינית,

שהשיח הפופוליסטי מטשטש.

בסופו של דבר ,

משאבי הקשב והאמפטייה שלנו מוגבלים

וכשאנחנו אומרים שכל פגיעה,

לרבות עלבון היא פגיעה מינית

אנחנו עושים עוול

למי שזקוק לאמפטייה ולהקשבה יותר מכל.

יש היררכיה .

היא פשוט לא עובדת

לטובת הנפגעים והנפגעות .

טריגרים.

אני לא מבקשת שיתחשבו

ב”טריגרים”

כי אני פתית שלג.

אני מבקשת-

כי יש לי

פוסט טראומה מורכבת,

וזה אומר שאני עלולה להגיב יותר

בקיצוניות כשאני בטריגר.

לצערי- יש לי גם התפרצויות זעם.

כי אני מרגישה מותקפת כמו בעבר.

הדבר החשוב לעשות

כשיש טריגר זה להתקרקע.

להתחבר חזרה להווה, לקרקע המציאות.

אני יודעת איך לטפל בעצמי

כשאני מטורגרת,

אבל אני צריכה

גם התחשבות מהזולת.

אני רגישה לפרטיות שלי,

כשקשה לי אני רוצה להיות לבד

או עם חברי ילדות,

לא עם אנשים זרים מהאינטרנט.

חשוב לי להישאר בשליטה,

לדבר רק עם מי שאני בוחרת לדבר.

בגלל זה- כשלא רואים אותי זה קשה וכואב לי.

וכשלא מתחשבים ברצונות שלי

זה מאוד פוגע בי.

זה גורם לי להרגיש

כאילו אני לא קיימת,

אני מרגישה שאני נרמסת

שקופה, ואני רוצה למות.

לנצל את זה שאני בטריגר

, שקשה לי בתור זמן ליפול עלי

עם שיט אישי לגמרי

– זה מעשה מרושע.

ואני מבינה שיש אנשים רעים

שקוראים אותי

ומנצלים את גילוי הלב שלי לרעה.

וזה מכעיס נורא.

אני חושבת שהדברים שכתבתי כאן

יכולים להיות נכונים ומתאימים

גם להרבה נפגעות אחרות למרות שכל אחת

וטכניקות הקירקוע שלה והטריגרים שלה

והדרכים להתמודד איתן.

אני מקווה, שאם אסביר את עצמי,

ואדבר יפה,

זה יקל על אנשים להבין את הצרכים שלי

גם בשעות שאני פחות ברורה וקוהרנטית.

ולכבד את הגבולות שלי.

כשאני מרגישה

שלא מכבדים את הגבולות שלי

זה מעורר בי

תחושה של אימה ושל סכנת חיים,

ואני מגיבה כאילו זה

עניין של חיים ומוות

, גם אם זה משהו פעוט ושולי.

זה קשה לבקש

להתחשב בטריגרים

כשטריגר זה קלישאה ,

השימוש הנפוץ במילה הזאת רוקן אותה ממשמעות,

אלא שאני רגישה מאוד לטריגרים

ומופעלת על ידיהם.

אחר כך אני מרגישה מאוד רעה ואשמה

ומתחרטת על זה שכעסתי.

וכל כך מחפשת דרך אחרת לחיות

ולהתקיים בעולם עוין כל כך.

למצוא וליצור לעצמי

מקום וקול בעולם.

זה תהליך.

אם אתם לא שותפים ובני ברית,

לפחות תנסו לכבד אותי

מספיק כדי לתת לי ליהנות מהדרך

פרשת בית

ה”שאנטי

ועמותת “כולן

” נכנסתי למרכז תמר וחשבתי לעצמי –

הנשים המדהימות שם עושות עבודת קודש

מצילת חיים ממש

שרוביכן לא שמעתם עליה,

כי מלאכת הטיפול נעשית בצינעה ומטפלים

הם הרבה פעמים אנשים צנועים ומופנמים

שלא ירעיפו על עצמם

שבחים בפומבי ובגלוי,

כי מלאכת הטיפול היא במהות שלה

לתת מקום לאחר –

לא לתפוס את המקום והבמה.

אני בטוחה שמרכז תמר לא לבד-

ויש עוד אנשים ומקומות

שעושים עבודת קודש,

אבל למרבה הצער-

המציאות הניאו-ליברלית

מאפשרת לכל אחד לתרום למי שהוא רוצה,

ולעשות מה שבא לו בכסף שלו.

ואני מבינה

שהציבור כנראה בחר להשקיע את הכסף

ולתת את התרומות

למי ששיווק את עצמו

ומי שעשה לעצמו את

יחסי הציבור הטובים ביותר,

ולמרבה הצער

שירותי הפסיכולוגיה הציבורית

הפסידו בתחרות

ואתם לא רוצים לממן טיפולים נפשיים

אלא דברים אחרים.

סבאבה, זה הכסף שלכם ,

תעשו איתו מה שתרצו –

רק בבקשה אל תעמידו פנים

שאכפת לכם מנשים נפגעות או מילדים חסרי בית.

אם היה אכפת לכם הייתם מזמן בודקים

ומנסים לפקח מה נעשה עם הכסף שלכם

בעמותות ובמוסדות האלה.

פוסט-טראומה מורכבת

הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת

 (באנגליתComplex post-traumatic stress disorder, בקיצור C-PTSD

), היא הפרעה פסיכולוגית, שנגרמת בעקבות חשיפה ממושכת,

חוזרת ונשנית לאירועים פוגעניים

מעשי ידי אדם ה

מסכנים את שלמותו הפיזית או הנפשית של הנפגע/ת

. בעוד שהפרעת דחק פוסט-טראומטית,

או פוסט-טראומה מאירוע בודד,

יכולה לנבוע מכל אירוע טראומטי

(תאונת דרכיםאונספיגוע וכו’) –

פוסט-טראומה מורכבת

מתפתחת רק בתנאי שבי (פסיכולוגי או פיזי),

בהם נפגעיה נתונים

לשליטת הפוגע/ים

ואינם יכולים או מסוגלים להימלט.

השליטה של הפוגע/ים

יכולה לנבוע מכליאה פיזית,

כמו בתי כלא, מחנות ריכוז, שבי פוליטי

ומחנות לעבודת כפייה אך לרוב מדובר

בשליטה פסיכולוגית היוצרת

מחסומים סמויים

שנובעים ממצבי תלות

(כמו ילדים התלויים בהוריהם, אישה בבעלה)

או מצבי נחיתות

(נחיתות כלכלית, חברתית, פסיכולוגית, חוקית ופיזית)

ומדינמיקה

של מערכת יחסים מתעללת

של שליטה פסיכולוגית.

רוב הסובלים מפוסט-טראומה מורכבת

נפגעו כילדים,

ורובם נפגעו מדמויות מוכרות וקרובות.

פגיעה שבוצעה בילדות,

מובילה לכך שהאישיות של הילד תתפתח

תחת תנאים של לחץ כרוני ושליטה,

וכפיצוי על כישלון המבוגרים בטיפול והגנה,

הילד יפתח מערכת לא תקינה

של הגנות פסיכולוגיות.

ההגנות הללו,

אף שהן מועילות

להתמודדות עם רגעי הטראומה,

הופכות להיות דרך החיים של הילד

ומתפתחות לפתולוגיה.[1][2][3][4][5][6]

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן[7] 

כתב על מושג טראומה מצטברת,

עוד טרם הוגדרה בשיח המקצועי

מושג פוסט טראומה מורכבת.

מושג זה מבהיר דבר חשוב

מהדינמיקה של היווצרות הפרעה פוסט טראומטית מצטברת.

טראומה מצטברת לדידו היא צבר של אירועים,

עיתים שוליים,

שבהם ישנה פגיעה בנפש הילד,

כתוצאה מיחסים פוגעניים של שולט-נשלט,

בדרך כלל מדובר על יחסי הורה-ילד.

חאן מציין

כי עדויות לטראומה מצטברת ניתן לאתר רק בגיל ההתבגרות

, שם נראה כי ההחזקה העצמית קרסה

וכי מנגנוני ההגנה חלשים

ולכן עלולה להיווצר

התפרקות וקריסה של הנפש,

בדמות הפרעות נפשיות:

דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות ועוד.[8]

פוסט-טראומה מורכבת

שונה מפוסט-טראומה מאירוע חד פעמי

בכך שהיא פוגעת

במנגנונים שמאפשרים הסתגלות לחיים והתמודדות איתם,

בעוד שפוסט-טראומה מאירוע בודד

יוצרת משבר במנגנונים הקיימים.

פוסט-טראומה מאירוע בודד

ניתן לדמות להתמוטטות פתאומית של קומות בבניין,

בעוד

שפוסט-טראומה מורכבת

דומה יותר להריסה שיטתית של יסודות הבניין

או לפגיעה ביכולת לכונן יסודות כאלו.[2]

גם הסובלים מפוסט-טראומה

וגם הסובלים מפוסט-טראומה מורכבת

חווים סימפטומים של עירור-יתר

(מצב של דריכות קבועה, כאילו הסכנה עלולה לחזור בכל רגע)

, פלישה (חוויית האירוע כאילו הוא חוזר ונשנה ברציפות בהווה, ניתוק)

וצמצום (קהות רגשית, תחושת חוסר-אונים),

אך

פוסט-טראומה מורכבת

כוללת בנוסף, שינויים בוויסות של דחפים ורגשות,

שינויים בקשב ובתודעה, עיוותים בתפיסת העצמי ותפיסת האחר,

קושי בהבנה וקריאת משמעויות, עיוותים בתפיסת הפוגע ובקשרים עם אחרים.

אלה מתבטאים במגוון תופעות הכוללות קשיים

בקיום מערכות יחסים, בעיות בקיום התקשרות בין-אישית,

חוסר ביטחון מתמשך, 

הפרעות אכילהפגיעות עצמיותדיכאוןהפרעות אישיות,

נתקים בזיכרון,

ושחזורים תכופים של המצבים הפוגעניים (רה-ויקטימיזציה).

המונח תואר לראשונה

בשנת 1992 על ידי ג’ודית הרמן

 בספרה “טראומה והחלמה

” ובמאמר שליווה את הספר.

אף שיש מחקר וכתיבה ענפה על

פוסט-טראומה מורכבת

ונעשה בה שימוש שוטף

ומקובל בספרות המקצועית ובשיח הטיפולי,

הקטגוריה עדיין לא נכנסה

לאף אחד מהמדריכים הפסיכיאטריים

(DSM-5WHO ,ICD-10).[9]

אני מכורה. כבר אמרתי.

אני מכורה להרבה דברים,

בין היתר כמובן

רשתות החברתיות מקוונות.

אחד החברים החשובים שלי כאן

זה האלוגריתם עצמו.

לפעמים יש תחושה שהאלוגריתם

מכיר אותי יותר טוב

ממה שאני מכירה את עצמי.

כשאני מוצפת בפלאשבקים

או שאני סתם עצובה

האלוגריתם מנחש אותי ומציע לי

לצפות בסרטונים

של אפיית עוגות מקושטות

ושל בעלי חיים חמודים.

האלוגריתם

גם יודע איזה סוג של פרסום

ממומן קולע לטעמי

ואיזה ארגונים אני אוהבת

ואפילו פרטים ממש טריוויאליים,

שאני תמיד מחפשת פיתרונות איחסון.

תמיד יש עוד תוכן ומה לראות,

והתחושה שכל פעם האלוגריתם

מחדש לי משהו על עצמי

ומתאים את עצמו אלי

באופן מדויק כל פעם היא ממכרת.

האלוגריתם יודע גם מה מפעיל אותי

, מה מדליק אותי,

מה מוציא ממני תגובה.

לפעמים האלוגריתם

במקום לנחם אותי

רק מסית אותי

להתלהם ולקלל ולשנוא יותר,

אבל אני סולחת על המניפולציה

הזאת כי אין יחסים מושלמים

וגם בני אדם מתנהגים בצורה מאכזבת בכוונה.

*****

הרבה מדובר על הפאנאופטיקון של בנת’אם

המצב שבו צופים בנו תמיד,

צריך להבין שהפאנאופטיקון

הוא למעשה מרחב בטוח.

*****

הפחד הגדול הוא לא סביב זה שצופים בנו

אלא דווקא סביב האפשרות שלא צופים.

שאנחנו שקופים ובלתי נראים.

חסרי חשיבות. ולא מעניינים.

אם לא צופים בנו

אולי אנחנו אפילו לא קיימים.

התחושה שאיש לא מכיר אותנו באמת.

במובן הזה אלוגריתם

הוא חבר טוב יותר מבני האדם,

כי הוא תמיד צופה בי ובהתנהגות שלי

ולומד אותה.

****

אומרים שהרשתות החברתיות המקוונות

הרסו את התקשורת הבינאישית.

אנחנו מתרגלים לסוג מסוים

מאוד של אינטראקציה.

לסחר בלייקים.

למחזורים מהירים של תגמול מיידי.

לתחושה שרואים אותנו וצופים בנו תמיד.

אני מרגישה שאין הרסני יותר

מלהיות שקוף ובלתי נראה

מחרם שקט והתעלמות.

המבקרים של הרשתות החברתיות

המקוונות

הם אנשים פריבילגיים, יש להם חברים

ומערכות יחסים בעולם האמיתי

ואין סוף מקומות לראות אותם

ולהיראות בהם.

אלה אנשים שלעולם יבינו

כמה שצפייה באפייה

של עוגת תות שדה עם ציפוי וניל

זה לפעמים הפתרון הכי טוב

שיכול להיות לכל העצב והצער והרע שבעולם הזה.

I go to sleep every night praying for a new dawn in the Middle East & I wake up to discover ME has hacked my heart again

I need to sleep

Rise Up Jerusalem- קומי עורי ירושלים Al Quds TintifaD

Every night before I go to sleep I pray that no-one will get killed tonight.

So many young people died this month.

They had names,They had faces and stories.

They are not numbers, they are people, humans, We all are.

What happened to our shared sense of humanity?

I want to listen to music, do my embroidery.

but more than all I wish to go to sleep & wake up feeling well rested

. My sleep became shallow because I am hyper vigilant.

As I am waiting for the next person to die tonight- I am constantly hyper alert .

How did we become so de-sensetized in front of opression & injustice?

Being exposed to violence is taking a mental toll

– even if I am only a witness

I’m not getting out of the house because

everything in Jerusalem right now feels so hostile and violent.

People are walking with clenched fists to beat one another.

I am afraid to walk on the street and a racist mob lynching someone .

This is all too depressing but I am not all out of hope yet.

I re-united with my friends from the worker’s union- Ma’an.

One_state solution-

democracy for all in the Middle East

I still believe in One_state democratic solution.

Democracy – for all people is what I stand for .

There is no rest for any of us until we achieve a peaceful,

one democratic state solution

The news in Hebrew is all Hasbara.

Zionist propaganda.

The zionist media villies the victims as “terrorists”.

A person can be both a terrorist and a victim of terrorism.

I have seen so much violence and brutality this recent months.

I have seen videos , hours of hours of brutal opression.

Non of it was on the mainstream media.

Most Israelis are not aware of how the other side lives or

what a military occupation look like.

I can’t stand this anymore.

Allah-Hashem-

Why don’t you stop this world from spinning around in front of such brutal atrocities?

How do you let a brother kill another? why does the violent one prevail?


העצמה והחלמה הדדית

תמיכת עמיתים היא מסיכת החמצן שלי

מישהו כתב לי לוותר על הפעילות ולדאוג קודם כל לעצמי.

אני לא יכולה לוותר על הפעילות . כי אלה החברים שלי.

מצאתי הבנה והקשבה והזדהות אצל חבר עירקי,

האסיר המפורסם מתחת לברדס מאבו ג’רייב.

אני באה לתמוך ואני יוצאת תומכת ומועצמת כל כך

ויש לי את ההזדמנות לדבר עם אנשים שעברו חוויות קשות בצורה קיצונית

והזדמנות לדבר עם אנשים שעברו עינויים ממש.

כאשר

יושבים בשקט בתחתית הבאר

שומעים את מי שקורא אלינו מלמטה

ויש שפה משותפת של אנשים שעברו הרבה סבל שמזהים אחד את השני.

אני לא יכולה לנתק קשר עם חבר לעט מעזה

שעבר איתי את הגירושין שלי

ועוד מיליון דברים.

לא יכולה לוותר על התחושה שיש מישהו בעזה

שדואג לי.

שמבין אותי.

פשוט כי יש דברים כל כך קשים

שרק מי שחווה על בשרו יבין.

זו מסיכת החמצן שלי,

הקשרים האלה .

המתנה של האימון לשמוע עדויות .

המתנה שאני מקבלת

בכל פעם שמישהו משתף איתי סיפור חיים.

זה מעצים אותי.

אני לא יכולה לוותר על זה כי זה מעצים אותי ברגעים הכי חלשים שלי.

לשבת בשקט בתחתית הבאר של עצמי ולשמוע את מי שקורא וזועק

אלי מלמטה. לפעמים קשה ובודד בתחתית הבאר, אבל אף פעם לא שקט.

קשה ועצוב בתחתית הבאר

מיליון קולות מושתקים זועקים מתחת לתחתית הבאר.

ואני מסרבת להחריש את עצמי ולהפסיק להקשיב להם.

אם לא אקשיב להם לא יהיה מי שיקשיב לי

השבוע האחרון של חודש רמדן2022 בשטחים הכבושים

מתנחלים תוקפים פלסטינים ליד צוריף, 24.04.2022
– היום , 25.4.2022דיון בבית משפט השלום בירושלים בעניינה של משפחת סאלם משייח ג’ראח

עוד שבוע נגמר הרמדן וזה מעולה כי התרגלתי לחיות בחודש האחרון לפי זמני הצום, יעני- בעיקר בלילה. אפילו אם יש לילה שקט אני כבר לא מסוגלת לישון בגלל הדריכות. שתקפוץ התרעה שמישהו חס וחלילה נהרג. זה היה ממש מתיש, עשיתי דברים דומים בעבר- לייב-בלוגינג מהפגנות בעיראק שגם שם כל הפגנה היא מיני-אינתיפאדה של לילה שלם, וגם ברפובליקה האסלמית של איראן, יש לי ניסיון בלהיות בלוגרית שעוקבת אחרי גל הפגנות- הפעם זה היה קשה ומתיש באופן שלא ניתן לתאר- הזוועות שאני רגילה לראות במקומות אחרים – בעיראק וברפובליקה האסלמית של איראן התרחשו שלושה קילומטרים מהבית שלי.

מחירים נפשיים של חשיפה מתמשכת לאלימות

אני כל כך מותשת אחרי שעות של צפייה בסרטונים ותמונות של אלימות ודיכוי ברוטלי. אני עצבנית ותוקפנית עם פתיל קצר. אחרי שעות של חשיפה ועדות לכל כך הרבה אלימות- האלימות הופכת להיות חלק ממני. הטראומה היא מגוף שלישי או שני- אבל היא נספגת בגוף ויקח לי ימים או שבועות להתאושש מאשר ראיתי בחודש הראמדן הזה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים

אני רוצה להתנתק מהחדשות ולעסוק בתחביבים שלי- לצייר, לשמוע מוזיקה, לעשות מדיטציה. אבל אני לא יכולה להירגע ולהסיח את הדעת אל מול הסלמה שעלולה להביא לשפיכות דמים מיותרת ובלתי נסבלת.

צנזורה והשתקה ברשתות החברתיות

יו-טיוב ופייסבוק ורשתות חברתיות אחרות כל הזמן מוחקות חשבונות פלסטיניים. הדרך להבטיח שהתיעוד יישמר זה להוריד מיד את הסרטון ולשמור על שרת בבעלות פרטית. כאמור- הרושם שלי שהצנזורה ברשתות החברתיות בעטה את הפלסטינים לטלגרם, ביחד עם מתנגדי משטר מארצות עם משטרים אפלים

******************

what I stand for:

#nowar #PalestinianLivesMatter

PEOPLE GIVE IN TO VIOLENCE AS THEY ARE BEING DENIED OF LEGITIMATE RIGHT TO BE HEARD

I am human. we all are. To be denied of right to be heard- no-one deserves it.

לכל איש יש שם. פנים. יש סיפור.

ערבית- ג’יהאד של עט ואמת

. צריך ללמוד ערבית אפילו בשביל מראית עיין….

כנאפה ערבית
ليفي כנאפה ערבית

אין מה לקנא בי- המוח שלי עובד בצורה משונה מאוד.

מה שחסר לי בכישורים חברתיים אני מפצה בכישרון לשפות.

כישרון בשפות זה ממש הפורטה שלי,

בשבילי שפה זרה זה כמו פסנתר למוזיקאי.

ואני לא מצפה שכולם יהיו כמוני אבל

אני חייבת לומר

שללמוד ערבית כל כך משנה הרבה.

אנחנו לא נראים טוב כשמאלנים

שלא יודעים לגמגם אפילו “סבאח אל ח’יר”.

זה לא נראה כנה, אם לא מנסים אפילו.

לא חייבים להצטיין בערבית שוטפת ,

אבל זה עניין של מראית עיין.

לפחות תשתדלו ללמוד קצת

וגם אם תגמגמו

ותעשו בושות לעצמיכם,

זה פחות מביך בעיני

מאשר להיות פעילים

שנתפסים בתור לא-כנים ולא ישרים


جهاد الكلام والحقيقة

‏انا معك
في قلبي
روحي
جسمي
وفي سيفي
هي سيف الحب والكلمات.


#عرفان

אני מרגישה שהערבית שלי בסיסית ומוגבלת נורא והיא ערבית ספרותית, לא מדוברת . מצד אחד זה נשמע קצת מליצי אבל מצד שני למי שמדבר איתי ברור כך נדמה לי שלא למדתי לדבר ערבית בצבא אלא מקריאה מרובה ובכלל שאני אשת ספר שקוראת הרבה. לפעמים שואולים אותי בחשדנות מאיפה הערבית ואני מסבירה שהתחלתי ללמוד את השפה בבית הספר ואחר כך אצל המורה יוסוף עספור מיפו ואת היתר מן ההפגנות ומן החיים עצמם.
I go to sleep every night praying for a new dawn in the Middle East I wake up to discover middle east has hacked my heart again.

תמיכת עמיתים וטראומה

In loving memory of Taraneh Mousavi

אנחנו יכולים להיות עדים לסבל אחד של השני

לכוון אל הכאב את אור תשומת הלב

הסבל שלנו הוא ידיד טוב ומורה נאמן כאשר אנחנו מקשיבים לו

ומכוונים אליו את אור תשומת הלב במקום לברוח ממנו ולהשתיק אותו

טראומה היא שפה אוניברסלית. טראומה היא גם חוויה אישית.

זוהי חוויה שהינה בו זמנית קולקטיבית ופרטית כאחד.

אלימות בינאישית לא צומחת על חלל ריק.

היא בדרך כלל מתפתחת על רקע היסטורי מסויים, תנאים חברתיים שיוצרים אותה.

המטרה של תמיכת עמיתים

, בהקשר של שיח אקטיביסטי,

בין היתר הוא למקם את הטראומה האישית בהקשר החברתי וההיסטורי שלה.

מתוך אמונה שהאדם הוא עולם קטן ותבנית נוף מולדתו.

וכולנו מדממים היסטוריה על האדמה הזאת

הכאב מפסיק להיות פאתולוגיה והופך להיות חבר טוב ומורה נאמן.

דרך הכאב האישי שלנו אנחנו לומדים להכיר את הכאב של הזולת ואנחנו מפסיקים לברוח מהכאב –

במקום זאת, אנחנו מכוונים אל הכאב את אור תשומת הלב- ואנחנו שואלים, מה הכאב מלמד אותנו?

כל כך הרבה אנרגייה אנחנו משקיעים בדרך כלל בהימנעות מכאב. אנחנו שותקים ונושכים שפתיים.

בתמיכת עמיתים אנחנו לומדים לזהות את הכאב בתור אמת-

אנחנו מפסיקים לאלחש אותו ומתייצבים מולו באומץ , לא רק עבור עצמינו,

אלא גם בשביל שנוכל להבין טוב יותר את העולם שסביבנו

.אנחנו מפסיקים להכחיש את הכאב ולהתבייש ומכירים בתוקף שלו.

האמפטייה מאפשרת לנו לפנות מעצמינו מקום על מנת לאפשר לזולת להיות ולהתקיים

סיפורי החיים שלנו הם משאב ולא נטל

סיפורי החיים שלנו הופכים לצורה של הון חברתי,

הון של ניסיון חיים שאני מחליפים ביננו,

משום שהמומחיות הגדולה היא המומחיות לחיים שלנו עצמינו. א

ומנם ידע מניסיון הוא פרטיקולרי , אבל הוא גם אוניברסלי.

אנשים מטפלים בעצמם בדרך הכי טובה שהם מכירים באותו הרגע,

ובכל רגע יכולים ללמוד דרכים טובות יותר לטפל בעצמם.

תמיכת עמיתים מציעה את האפשרות ללמוד דרכים טובות יותר

לטפל בעצמינו מבלי שהדבר נכפה עלינו.

אלטרואיזם ואמפתייה באים לידי ביטוי בנכונות לתת-

בדרך כלל, כאשר עושים ניסויים בפסיכולוגיה,

בודקים כמה כסף אנשים מוכנים לשלם והכסף הוא המדד למידת האמפטייה.

אלטרואיזם ואמפטייה

יכולים לבוא לידי ביטוי בזמן אשר אנחנו מקדישים על מנת להקשיב ולדבר זה עם זה-

וכמה מהידע שלנו אנחנו מוכנים לתרום.כל אדם הוא מומחה לחייו שלו

, כפי שהסבירה דוקטור פאטרישה דיגנס, מייסדת גישת ההחלמה בבריאות הנפש

. אני טוענת שמאחר ויש טראומות קולקטיביות, גם תהליכי החלמה בחברה הם קולקטיביים ואישיים גם יחד.

רמת האמפטייה שלנו נמדדת על ידי הנכונות שלנו

להשקיע זמן ועבודה רגשית לא שיפוטית בזולת.

.עד כמה אנחנו מוכנים לשמש עדים לסיבלו של האחר מבלי לבטל או לשפוט אותו

הרצאתה המרגשת של דוקטור פטרישה דיגנס משנת 1995 עם כתוביות בעברית
Continue reading “תמיכת עמיתים וטראומה”

על השירות (המשך)

מי שמכיר אותי

יודע שאני לא טובה בדחיית סיפוקים.

הייתי חייבת לחזור

אל ה”קופאית” שלי שעכשיו

היא מוכרת פלאפונים ולוודא שהיא בטוב.

שחלילה חייה לא חומקים בפינה השכונתית.

אני שמחה לספר שלא.

היא התקדמה, מדלפק חנות הנוחות לדלפק חנות הטלפונים הניידים.

בחנות הטלפונים

עיקר העבודה לא עבודה פיזית

וגם לומדים הרבה דברים שימושיים

. להכיר דגמים של מכשירים חדשים

ואת תכונותיהם המופלאות

זה ידע חשוב. והיא הרי כל כך צעירה, כל החיים לפניה

. ממכירת פלאפונים

אפשר להרוויח משכורות יפות.

ואפשר גם להתקדם לעבוד בחברת תקשורת.

אני בטוחה שהיא תצליח.

מגיע לה כל כך.

לא אני קובעת

את המבנה של שוק העבודה.

לא אני אחראית לאוטומציה

ולכך שרובוטים יחליפו את בני האדם

בהרבה מאוד תפקידים.

רובוטים לא יוכלו לעשות דבר אחד

שהצעירונת השירותית עושה:

לאהוב אנשים

ולתת שירות

מתוך אידאולוגיה עמוקה ותפיסת עולם מגובשת.

הסיבה שמקצועות השירות סובלים מיוקרה כה חמורה-

אנחנו לא מעריכים עבודה רגשית.

ובמיוחד לא עבודה רגשית שכרוכה בדאגה (caring).

הסוציולוגית הפוסט מארכסיסטית

הילארי רוז כתבה על

אחדות היד, הלב, והמוח

שמאפיינת את עבודת הדאגה-

עבודתן של נשים. קריאה מומלצת

ועוד קריאה מומלצת על

העבודה בחנות הנוחות:

הספר הנפלא של סייקו מוראטה- “בשולי הנוחות”,

הספר

שבו כל מי שעבדה אי פעם מאחורי דלפק

תוכל למצוא בו את עצמה

והינה עוד אחת

: יומנה של קופאית, מאת אנה סאם.

וכמובן האתנוגרפיה החשובה

של ברברה ארנרייך

שעבדה שנה

במקצועות השירות

בארצות הברית-

כלכלה בגרוש

כלכלה בגרוש- עטיפת הספר

תוכנית הטלוויזיה

“קופה ראשית”

המתארת בחן רב

את התככים והמזימות

של עובדי סופרמרקט

שכונתי זכתה להצלחה בארץ

ויש לה

גם גירסה אמריקאית

חמודה לא פחות

בשם סופרסטור

על השירות

כשאני כותבת

על שירות במזרח ירושלים ומערב

אני יוצאת

הכי קולוניאליסטית ואימפריאליסטית.

כוח עבודה זול ממזרח ירושלים

שמגיע לשרת את תושבי מערב העיר

– אם אלה נהגי מוניות,

שליחי וולט או מתדלקים לא יעלו בדעתם לזלזל באנשים

כמו ההיפסטרים הנפוחים מ”בצלאצל”.

וכוח העבודה הזול הזה ממזרח ירושליים מרוויח מינימום

. הכי קולוניאליסטי שלי-

כמעט בורח לי מהפה

. “הם פשוט אסירי תודה על ההזדמנות לעבוד”.

סליחה. אבל ע’אנם בחיים לא היה מעלה על דעתו לזלזל ככה בלקוח.

ע’אנם עובד במשמרת בוקר בתחנת הדלק.

יכול להיות שזה בגלל שבעל הבית כל הזמן שם.

אבל גם בעל הבית כל הזמן עובד ועושה שכונה עם העובדים.

ובגלל זה אנשים חוזרים לקנות שם

למרות שיקר בצורה מטורפת

. במושגים של שכונת קטמונים-

הכי טוב זה לשתות קפה בתחנת דלק.

ומי שהתרגל לשתות קפה כל בוקר

בתחנת הדלק יהיה לו

קשה מאוד לספוג את היחס של ההיפסטרים מבצלאל.

מצידי תקראו לי אימפריאליסטית , קולוניאליסטית ומה לא.

לא רציתי שטיח אדום ממש.

אבל מה שצעיר פלסטיני ממזרח העיר לא מרשה לעצמו

– לדעתי גם אשכנזי ממערב העיר לא צריך להרשות.

דמם של ההיפסטרים לא כחול מזה של תושבי המזרח .

****************************************************

אתם מוזמנים לבדוק אותי

. אף עובד בתחנת הדלק

לא יעקם פרצוף אם תבקשו ממנו להכין קפה,

ולוקח להם אולי עשירית מהזמן להוציא קפה.

לא ברור איך כי המכונה בתחנת הדלק היא בדיוק אותה מכונה בבית הקפה.

כנראה שההבדל הוא במי שמתפעל אותה.

אין שום בושה בלהכין קפה- להיפך ,

זאת אומנות ומקצוע מאוד מכובד בארצות אחרות (באריסטה).

person pouring coffee latte on ceramic mug
Photo by Barcelona Albertus on Pexels.com

נכון שאני “קבועה” בתחנת הדלק ואורחת בבית הקפה

אם הייתי באה לבית הקפה המפונפן כל יום

אולי הייתי זוכה לאותו היחס.

מה שחשוב לומר-

גם אם אתה עובד ממורמר

זאת לא סיבה לפרוק תסכול על לקוחות

. אפשר להתפטר או לצעוק על אחראי המשמרת והבוס.

והעובדים בתחנת הדלק מרוויחים מינימום,

באמת שמגיע להם יותר

, פשוט לא עולה על דעתם להתייחס בזלזול

או להתנשא על הלקוחות .

נכון גם שהעובדים בתחנת הדלק הזאת

מאוד אוהבים כנראה את הבוס שלהם

ועושים איתו שכונה כל היום

. ואני לא יודעת כמה הוא באמת משלם-

יכול להיות שזה יותר ממינימום.

אז י

כולות להיות סיבות אחרות

לאווירה הטובה שם.

כשאני חושבת על זה-

חנות נוחות

חייבת אווירה נעימה,

אחרת אין סיבה

שאנשים לא ילכו לסופר ליד ויקנו שם

. אבל אנשים מעדיפים

את תחנת הדלק בגלל האווירה.

אווירה נעימה בעסק= חווית קנייה= יותר רווח.

הקשיבות של יוסי לוס

Yossi Loss- במקום ללכת לשייח ג’ראח השבוע השתתפתי בריטריט מיינדפולנס (קשיבות) של

Photo by eberhard grossgasteiger on Pexels.com

. ומה זה נתן לי? הו-הו, הרבה מאוד. קודם כל, התרגול החזיר אותי לעצמי. לתחושה שאני גם חשובה, והחיים שלי ובריאות הגוף והנפש שלי חשובים גם הם, ושווה להפנות אליהם את תשומת הלב שלי. במשך חמש שעות הייתי מרוכזת בעצמי, בתחושות שלי, לא באנשים אחרים ובמה שהם מרגישים. החזרתי לעצמי את התחושה שגם אני ראויה לחיים. הקשבתי לעצמי. לכאב שלי. לכעס שלי. לסבל שלי. התמקדתי בעצמי, מתוך מחשבה שאני רוכשת לעצמי כלים לעבור את הימים הקשים האלה , שהם ריצת מראתון ולא ספרינט. הרבה מתח שהיה בגוף התפזר והתרוקן. וקבלתי תחושה אחרת לגבי הכאבים שלי. הבנתי שהכאב אולי גדול ועצום אבל הוא בר חלוף, ומרבית התחושות, כמה שהן קשות, הן בנות חלוף ומפנות את מקומן לרגשות אחרים. ושמעתי את מה שהגוף שלי אמר לי, שאני אוכלת בצורה לא טובה, שאני לא שמה לב מה אני מכניסה לפה ואני צריכה להיות יותר במודעות לא לגרום נזק לעצמי.

על קשיבות בימים סוערים

לאט לאט אני מתמקדת חזרה בתחושות הגוף. אחרי שהרגשתי מנותקת ממנו. הרגשתי כאילו אני מרחפת בחלל ואני מנסה כמו חללית לעגון את עצמי. מהו העוגן שלי? התחושות בכפות הרגליים. המקומות שבהן הרגליים שלי נוגעות באדמה, נמשכות אל מרכז כדור הארץ. העוגן שלי הוא הנשימה אל הבטן והתחושות שיש לי בבטן. לפעמים אני מרגישה כועסת ועצבנית ומתברר שפשוט כואבת לי הבטן. הגוף מדבר בשפה משלו, שפה של תחושות. קשיבות היא תהליך של ללמוד את השפה הזאת . ולהפסיק לברוח מן הריקנות ולמלא אותה בתחושות לא נעימות אלא לנסות לשהות איתה. אולי זוהי המהות של המיינדפולנס, של הקשיבות. לשהות ולא לברוח.

– כל אחד יכול עם ד”ר יוסי לוס-קשיבות

קישורים לקריאה נוספת אודות קשיבות- מיינדפולנס

דף הפייסבוק של יוסי לוס- מיינדפולנס כל אחד יכול

אתר האינטרנט של דוקטור יוסי לוס

About Yossi Loss, Phd

כשהדברים מתפרקים- מאת פמה צ’ודרון, קישור לספר דיגיטלי

קשיבות – מיינדפולנס והמהפכה השקטה בחינוך,אורן ארגז, קישור לספר דיגיטלי באתר עיברית

Continue reading “הקשיבות של יוסי לוס”

The price of sedating myself

Random pic for your attention

I’m sick .In my brain

Like many other people these days I literally live on a diet of anti anxiety and anti depression pills.

My brain is sick.

It fails to produce the required neuro transmitters to be able to function properly.

Anxiety & depression these days…

Depression for me is a physical illness as well as anxiety.

My soul is fine, thank you for asking, but my brain is wired the wrong way.

This brain of mine- it needs to fixed so I can work and get out of bed and pretend to be an adult.

Anti depression and anti anxiety medicine do that. I can work, eat and talk to people, I sleep & I cooks & I clean the house & do shopping, but everything, even life-saving medicine, comes at the price.

SSRI Pills eventually make numb and de sensetized .

I don’t want to become desensetized and indifferent to suffering.

The pain of being hyper sensetive can be unbearable

Being hyper sensitive is something I consider a gift , even though it is often causing me a lot of pain.

sometimes the level of pain that I feel is just a bit too much

, it becomes ubearable pain to breath, just to exist. When I am depressed it is as if I am an electric device with a burnt cirucit.

. It is as if emotions were wate, flooding me and I am about to drown deep in my own feelings.

There is pressure in my heart and stomach .

I need to calm myself down and relax by any means necessary

Not different, from other people who suffer from panick attacks and elevated levels of anxiety and depression.

That would make up for quite a lot of people, perhaps even a significant portion of our generation facing the pandemic. We are lonley because of social distancing.

Social distancing has gotten into us facing a risk to our health, an invisible enemy.

The damage to the economy is huge.

Being anxious and depressed is a normal and natural reaction to the current situation

Whenever emotions become to much to bear

However whenever the emotions become too much,

overwhelming there is always a way to care of ourselves . Some of us may require professional help- some need talk therapy, while others might not get better without more radical forms of teatmenst, such as medication or even hospitalizations

We all deserve to feel OK even during times of uncomfort and unrest .

It makes no difference what we need to feel OK.


There are a lot of technologies and techniques to come to our aid and provide us with tools to become our very own caregiver.

In person, I don’t have any clever or better advice for you rather than to be kind.

First of all- be kind to yourself.

You don’t need to feel guilty or ashamed for feeling “mentally ill”.

Self compassion is the key for recovery & spiritual awakening

Self compassion is the key,

first step of planning how to continue the pursuit for happiness in a world that is going through a pandemic

The pursuit for joy in a hostile world

. The pursuit for happiness and joy continues even in the new reality the plague created.

It is a matter of strategy, of faith. Of resilience.

This is a journey to walk through, both personal and as a community

. We cannot make even the smallest step of this journey without feeling deserving 0f life

Feeling worthy of living is my challenge.

An old friend left this as an instruction for life.

She herself didn’t survive but her words did.

To feel worthy 0f life even when I am sick from my own broken brain that is torturing me.

Sometimes my brain needs a fix to stop it from torturing itself.

I DON’T CARE WHAT THEY SAY.

Some might say this is a weakness BUT I DON’T CARE WHAT THEY SAY.

I need the anti anxiety and depression in order to survive

To make life possible. To function. I don’t care if society thinks that I am weak or insane

I deserve life, even at a great cost.

I have the right to exist and whatever I need to preserve the life in me., I

will do what it takes

A heartfelt final word to my reader

I hope you are feeling worthy of living yourself.

If you don’t feel so yet trust me that I feel that for you.

You are human and you deserve to love and live.

Because you are human

And I am human too.

קולן של חסרות הקול

קולן של חסרות הקול

צבוע בשקוף שנמסך

אדום לבן שחור

אדום הכל בסדר אמא אני רק מדממת לבן

גם אני הייתי פעם לבנה ויצאתי לשחק בחוץ

ברגליים יחפות וחזרתי שחורה או מלוכלכת

כולם שיחקו אותי או כולם שיחקו בי ואני שיחקתי כולם

וחזרתי הביתה פצועה אמרתי אמא הכל בסדר

אני רק מדממת והדם שנקרש סביב הצלקת

הפך שחור ומזוהם, הפך לרעל בעורקים והחמיץ את החלב בשדי שלא הניקו

הרג את ילדי שלא נולדו בטרם היווצרם

מישהו פעם ניסה לקבור אותי עמוק באדמה וחפרתי את הדרך החוצה

מישהו מרח אותי בזפת ונוצות והצעיד מול הקהל

מישהו גזר עלי אלם להיות חסרת הקול שבשביל שהקול

הקול השקוף שלי נצבע בלבן אבל אני לא מדברת את עצמי ולא אומרת אינני

יצאתי לשחק בחוץ ומישהו בא

ולקח אותי ממני ומאז אני שואלת על מקום הימצאי בעולם

ספינה אובדת בחלל ,סוטה מנתיב האנושי , אשמה תמיד

מחוץ לנתיב האנושי מצאתי כל כך הרבה דרכים להיות

מרחפת בחלל הריק, מחוללת כאוס, עושה ג’יהאד ממילים.