כשאני חושבת על הסיבה לכתיבה שלי,
אני חושבת שזה בגלל שאני רוצה למסגר את הטרגדיה,
כאשר המושיעה והמצילה שלך הופכת להיות פוגעת בעצמה.
אני חושבת שזאת המהות של הטרגדיה של הפרעת פוסט טראומה מורכבת:
אימון שניתן ומופר שוב ושוב
,מקומות שאמורים להיות הכי בטוחים ותומכים והופכים להיות פוגעים.
לפעמים קשה לראות את החוט שמקשר בין כאוס של כאב ופגיעות.
ואני כאן כדי להצביע עלי,
ולציין את הפגיעות המיוחדת של פוסט טראומה מורכבת
תנועת המטוטלת בין חשדנות
, הסתגרות ופראנויה לבין להיתלות במצילים ומושיעים.
אני כאן כדי להזכיר שכולנו, ילדות ששברו אותן פעם,
ילדות פגועות ומנוצלות,מחפשות מקומות בטוחים שבהם לא ניפגע שוב,
ואין מקומות כאלה,
כי העולם הוא לא כזה. אין מקומות בטוחים ומרחבים בטוחים
מלבד אלה שכל אחת יוצרת לעצמה במו ידיה.
בסופו של דבר- אנחנו צריכות ללמוד לסמוך על עצמינו.
טרגדיות בקהילה הפמיניסטית
קורות על רקע משבר הפסיכולוגיה הציבורית.
תקופת ההמתנה לטיפול בטראומה מינית היא ארוכה,
ואלה שמטפלים מעמידים ים של דרישות וקריטריונים
שאנחנו לא תמיד עומדות בהם.
יש נשים שמספרות שנפגעו דווקא בטיפול הנפשי עצמו.
החוסר הוא עצום, ולתוך החוסר הזה ,
אל תוך הוואקום הנורא
והחוסר במענה טיפולי לנשים נפגעות טראומה מינית
נכנסות נשים מתנדבות שהן נפגעות בעצמן.
אנחנו מנסות לעזור אחת לשניה,
ובסוף משחזרות אחת על השניה בלופ אינסופי.
הכוונה היא לא להטיל את האשמה,
אלא לומר שכל הכוונות הטובות של מתנדבות ופעילות
לדעתי לא יכולות לתת מענה
לחוסר הנורא במענה טיפולי לנשים נפגעות תקיפה .
כדי ללוות נשים נפגעות תקיפה מינית
צריך להקצות משאבים ולהכשיר אנשי מקצוע.
רצון וכוונות טובות טובות זה הכרחי אבל זה לא מספיק.
אני כאן כדי לומר,

תשקיעו בנשים נפגעות תקיפה מינית, זה שווה את זה.

הכל עדיף על פני המצב שבו אחת אחרי השנייה מתאבדת
ואנחנו בסוף מתבריינות אחת על השנייה.
טרגדיה שתקרה שוב ושוב
כל עוד המדינה לא החליטה שהחיים שלנו מספיק
חשובים כדי להכשיר את אנשי המקצוע הנדרשים
ולתת את הטיפול הנפשי  מציל החיים.

לא לטרנסופוביה

לא לטרנסופוביה

טרנסופוביה כנסת
לשמחתי הרבה,
יש אקטיביסטית מדהימות וחכמות בבריאות הנפש ויש קולות אמיצים שאומרים:

תודה לא תודה. לא מקבלים תמיכה מטרפיות

ואין מקום ל טרנסופוביה בבריאות הנפש.

נכון לכאורה חברת הכנסת מיכל וולדיגר היא בין היחידות שמתעניינות בנושא בריאות הנפש ומנסות לקדם אותו.
אבל אפילו הייתה מיכל וולדיגר חברת הכנסת היחידה שמנסה לקדם זכויות עבור מתמודדי נפש,
תודה לא תודה.
מי שמפגינה לכאורה ויוצאת כנגד ילד בן שמונה שכל חטאו
אי התאמה מגדרית לא ראויה לשמש בתור לוביסטית ושתדלנית. תודה, לא תודה.
נסתדר בלעדייך. טרפיות הן לא בעלות ברית, לא שותפות
וגם לא באמת מנסות לעזור לנשים מוחלשות אלא בעיקר לקדם את עצמן
ואת האג’נדה שלהן על חשבונינו ואני שמחה וגאה
על אקטיביסטיות כמו אנאיס שיש להן כוח לענות ולהגיב
לא רק לשונאים שלנו אלא גם לאוהבים לכאורה.
טבע האדם הוא להזדהות עם מי שנתפס כדומה לו.
יש מבנים היררכיים בתוך הפמיניזם עצמו, ויש חלוקה למעמדות.
עמדה אנטי-טרנסית לדעתי, לא עשיתי סקר מקיף, לפחות בישראל מזוהה
יותר עם פמיניסטיות ממעמד בינוני או גבוה.
פמיניסטיות עניות, נכות, מתמודדות נפש וכיו”ב ,
לנו אין ממש ברירה.
יש ברית אסטרטגית בין השכבות ה”נמוכות” של הפמיניזם לבין עצמן.
קבוצות מוחלשות בד”כ שואפות להתחבר לקבוצות חזקות יותר,
ולא לקבוצות מוחלשות. פוליטיקה של מכובדות, זה נקרא.
אז הטרפיות מצידן ישתדלו כמה שאפשר להתבדל מה”מצטלבות”
כי אלה פוגעות ב”יוקרה” של הפמינזם (לכאורה).
זה מאבק מעמדי בתוך הפמיניזם עצמו ולדעתי זה גם הסוף של הפמיניזם של הגל הרביעי,
של הרשתות החברתיות והמי- טו,
ותחילתו של גל חדש, שיהיה בתקווה יותר מכיל ופחות רעיל.

יש סיבה נוספת שבגללה טרנסופוביה היא סדין אדום עבור מתמודדי נפש.

בשורש הדברים: המתח בין הטבע לתרבות עולה כחוט השני ומקשר בין הדברים.
הנטייה כיום בעולם בריאות הנפש היא להתרחק כמו מאש מן ה”מודל הרפואי”
או ה”מודל הביולוגי” של מחלות הנפש, כלומר
, מן האמונה שמחלות נפש נובעות מחוסר איזון כימי במוח, שהשורש שלהן הוא “אורגני”.
מקובל יותר “מודל ההחלמה” שלוקח בחשבון את המרכיב הביולוגי בתור גורם אחד להיווצרות של מחלות
, לאו דווקא הגורם שהוא הכי משפיע ומהותי.
מקובל יותר להאמין שמרבית המצוקה הנפשית נגרמת על ידי נסיבות חיים וחוסר מזל, ולא על ידי הביולוגיה.
מאחר וכך הדבר,

ברור שקהילת בריאות הנפש והמתמודדים לא יכולה לחבק ולאמץ אל ליבה את הטרנסופוביה,

אשר מקדשת את הביולוגיה ואת ה”טבע” מעל הכל,

ומנסה למחוק את התפקיד של התרבות בכינון והמצאת הנשיות.

מעבר לזה
, אני חושבת שקשה להאשים אותנו שתעמולה טראנספובית שמעלה על נס את ה”ביולוגיה”
היא טריגרית עבור חלק מאיתנו. הרי זה לא שעשו משאל ובדקו איפה טרנסופוביה פוגשת כל אחת מאיתנו ולמה.
חלק מאיתנו מגיבות בצורה קיצונית לטרנסופוביה, כי אלה תכנים טריגריים, מכל מיני סיבות, פירטתי כמה.
הבקשה והציפייה שלי, מקהילת הטרפיות זה לפחות לנסות להבין שחלק מהתגובות הקיצוניות כלפיהן,
זה פשוט כי טורגרנו עד העצם ונפגענו במקומות מאוד אישיים
, גם אם אנחנו לכאורה נשים סיסג’נדריות וזה לא נוגע לנו ישירות.
אני לא יודעת אם יש דרך להפיץ תעמולה טרפית בצורה פחות פוגענית,
או פשוט לקוות שנשים ואנשים יצאו מהקבוצות הטרפיות
ולא יתנו במה ופתחון פה לתכנים פוגעניים, פוגעניים בהרבה רמות,
ולאו דווקא רק כלפי טרנסים וטרנסיות וא-בינאריות. בתפיסה שלי,
זה לא רק נגד טרנסיותים אלא כל מי ומה שמערער על החלוקה הבינארית בין טבע-לתרבות.
קריקטורה טרפית שמדגימה את המתח בין טבע לתרבות והשורש הביולוגי ש הטרפיות נאחזות בו.
קריקטורה טרנסופוביה

כמה הערות לסדר היום

העלים של ליפי

קריאה נוספת

תרחיש העולם העוין

ופוסט טראומה מורכבת

עכשיו שהתפרסם התחקיר גם על בית ה”שאנטי”.

ולא רק על “עמותת כולן”.

אני שואלת את עצמי-

מה אני רוצה שיהיה ?

ובכן

אני רוצה טיפול נפשי שיהיה זמין למי שזקוקים לו,

ושיהיה טיפול מיודע טראומה למי שצריך.

אני חושבת שקשה להחלים מטראומה בלי טיפול מיודע טראומה,

ושטיפול מבוסס ראיות

שכפוף לעקרונות של אתיקה מקצועית ומפוקח הוא עדיף.

לי אישית זה עוזר ולא רק שחשוב לי לומר את זה,

אלא להדגיש שאפשר להיות שנים בטיפולים

בלי לראות התקדמות ושיפור

כל עוד לא מעבדים את הטראומה

זה כמו לתת אינסולין לחולה לב או אספירין לחולה צליאק.

מצד שני , החלמה זה תהליך מאוד אישי.

יש כאלה שישבעו שהטיפול המסורתי

הרס אותם והתראפיות האלטרנטיביות הצילו אותן,

יש כאלה שטיפול לא מתאים להם,

או שרוצים טיפולים אחרים, או כיוונים אחרים.

המטרה היא לא

לכפות על כולם להצטרף לכנסייה המיסטית של הפסיכותראפיה.

אלא לנסות לשתף ידע מניסיון אישי

ולחשוב מה עוזר ומה עושה טוב.

אישית אני מאמינה שטיפול מיודע טראומה הוא מועיל,

אני לא יכולה לאסור על אנשים אחרים דרכים אחרות

וגם לא להקים מסגרות או עמותות שפועלות בדרכים אחרות,

בלי גוף הידע הזה, ובלי פיקוח.

בכל זאת אני מרגישה שיש

חוט שמחבר בין “עמותת כולן” לבית השאנטי”-

שבשני המקרים

התעלמו לחלוטין מהצורך בליווי מקצועי כדי להתמודד עם טראומות,

בשני המקומות חסרים תקנים של עובדת סוציאלית.

(לדעתי גם עובדת סוציאלית אחת לא מספיקה).

חתונמי

לא ראיתי אף פרק “חתונמי”

ואני לא מתכוונת לראות.

הבנתי שמדברים

שם על מישהי בשם מעיין

, אדריכלית יפה שבעוונותיה,

השם ישמור, היא מידה 44.

זה הזכיר לי את העונה ה”נמוכה” של

ANTM

– שבה לא הפסיקו לחפור לרגע

שהמתמודדות מתחילות את התוכנית

עם “פגם” משמעותי,

כולן מתחת לגובה מטר שישים

בעוד דוגמנית

אמורה להיטמר לגובה של מטר שבעים.

זה גילום יפה של מושג ה“ביו-כוח” של פוקו,

המאמץ של התרבות להשתלט על הטבע,

לנרמל את האוכלוסיה,

שכולנו נהיה בגובה ומשקל אידיאליים.

עצם המחשבה שיש “גובה ומשקל “

אידיאליים נראית לי תולדה של עיוות מחשבה.

אנחנו כמו שאנחנו, טוב שיש גיוון,

זה מחזק את ההישרדות שלנו כגזע.

התפיסה שמידה 44 היא “חריגות” או “פגם”

היא תולדה של הבנייה תרבותית,

זאת לא “עובדה בעולם”.

זאת דיעה של יוצרי הסידרה “חתונמי

” שאני כמובן לא חולקת איתם.

אני לא מתכוונת להישמע עילאית ומתנשאת,

אבל קשה לי להבין למה לבזבז את הזמן

בבהייה פאסיבית

במסך שאנשים אומרים

בו מילים שהן כל כך רחוקות

מהשיח שלי ומתפיסת העולם שלי.


Leafy photography

שיח פופוליסטי

סביב פגיעה מינית

השיח הטיפולי מבחין בין פגיעות מיניות לבין קצרים בתקשורת, בין

Mistreatment

-התנהגות מינית חסרת גבולות וחסרת אבחנה

לבין

abuse

-שהוא פגיעה סדיסטית בכוונת תחילה.

השיח הפופוליסטי סביב פגיעה מינית

ברשתות החברתיות המקוונות

לא מבחין בדקויות האלה

שבעיני הן חיוניות לתהליך ההחלמה.

השיח הפופוליסטי מטשטש את האבחנות

בין פגיעות מיניות

לצורות אחרות של אלימות בינאישית.

השיח הפופוליסטי

מטשטש את האבחנות בין פגיעות מיניות

לצורות אחרות של אלימות בינאישית.

ובלתי אפשריים שבהם כולם אונסים את כולם

ואי אפשר למצוא בהם את הידיים ואת הרגליים,

וכל המעורבים בהם הם

בגירים שקיימו יחסים בהסכמה.

זה מסוכן לטשטש את הפערים ביחסי כוחות

שמאפשרים ומכוננים את הפגיעה המינית

, וזה מסוכן להניח

ש”כולנו פוגעים ופוגעות מיניים”

ושכל יחסי מין הטרונורמטיביים הם אונס.

יש פערים חברתיים בעולם

והם גורמים לחלק מאיתנו

להיות במצב יותר פגיע.

יש אנשים פגועים יותר ופגועים פחות.

יש היבט של יחסי כוח בכל פגיעה מינית,

שהשיח הפופוליסטי מטשטש.

בסופו של דבר ,

משאבי הקשב והאמפטייה שלנו מוגבלים

וכשאנחנו אומרים שכל פגיעה,

לרבות עלבון היא פגיעה מינית

אנחנו עושים עוול

למי שזקוק לאמפטייה ולהקשבה יותר מכל.

יש היררכיה .

היא פשוט לא עובדת

לטובת הנפגעים והנפגעות .

טריגרים.

אני לא מבקשת שיתחשבו

ב”טריגרים”

כי אני פתית שלג.

אני מבקשת-

כי יש לי

פוסט טראומה מורכבת,

וזה אומר שאני עלולה להגיב יותר

בקיצוניות כשאני בטריגר.

לצערי- יש לי גם התפרצויות זעם.

כי אני מרגישה מותקפת כמו בעבר.

הדבר החשוב לעשות

כשיש טריגר זה להתקרקע.

להתחבר חזרה להווה, לקרקע המציאות.

אני יודעת איך לטפל בעצמי

כשאני מטורגרת,

אבל אני צריכה

גם התחשבות מהזולת.

אני רגישה לפרטיות שלי,

כשקשה לי אני רוצה להיות לבד

או עם חברי ילדות,

לא עם אנשים זרים מהאינטרנט.

חשוב לי להישאר בשליטה,

לדבר רק עם מי שאני בוחרת לדבר.

בגלל זה- כשלא רואים אותי זה קשה וכואב לי.

וכשלא מתחשבים ברצונות שלי

זה מאוד פוגע בי.

זה גורם לי להרגיש

כאילו אני לא קיימת,

אני מרגישה שאני נרמסת

שקופה, ואני רוצה למות.

לנצל את זה שאני בטריגר

, שקשה לי בתור זמן ליפול עלי

עם שיט אישי לגמרי

– זה מעשה מרושע.

ואני מבינה שיש אנשים רעים

שקוראים אותי

ומנצלים את גילוי הלב שלי לרעה.

וזה מכעיס נורא.

אני חושבת שהדברים שכתבתי כאן

יכולים להיות נכונים ומתאימים

גם להרבה נפגעות אחרות למרות שכל אחת

וטכניקות הקירקוע שלה והטריגרים שלה

והדרכים להתמודד איתן.

אני מקווה, שאם אסביר את עצמי,

ואדבר יפה,

זה יקל על אנשים להבין את הצרכים שלי

גם בשעות שאני פחות ברורה וקוהרנטית.

ולכבד את הגבולות שלי.

כשאני מרגישה

שלא מכבדים את הגבולות שלי

זה מעורר בי

תחושה של אימה ושל סכנת חיים,

ואני מגיבה כאילו זה

עניין של חיים ומוות

, גם אם זה משהו פעוט ושולי.

זה קשה לבקש

להתחשב בטריגרים

כשטריגר זה קלישאה ,

השימוש הנפוץ במילה הזאת רוקן אותה ממשמעות,

אלא שאני רגישה מאוד לטריגרים

ומופעלת על ידיהם.

אחר כך אני מרגישה מאוד רעה ואשמה

ומתחרטת על זה שכעסתי.

וכל כך מחפשת דרך אחרת לחיות

ולהתקיים בעולם עוין כל כך.

למצוא וליצור לעצמי

מקום וקול בעולם.

זה תהליך.

אם אתם לא שותפים ובני ברית,

לפחות תנסו לכבד אותי

מספיק כדי לתת לי ליהנות מהדרך

פרשת בית

ה”שאנטי

ועמותת “כולן

” נכנסתי למרכז תמר וחשבתי לעצמי –

הנשים המדהימות שם עושות עבודת קודש

מצילת חיים ממש

שרוביכן לא שמעתם עליה,

כי מלאכת הטיפול נעשית בצינעה ומטפלים

הם הרבה פעמים אנשים צנועים ומופנמים

שלא ירעיפו על עצמם

שבחים בפומבי ובגלוי,

כי מלאכת הטיפול היא במהות שלה

לתת מקום לאחר –

לא לתפוס את המקום והבמה.

אני בטוחה שמרכז תמר לא לבד-

ויש עוד אנשים ומקומות

שעושים עבודת קודש,

אבל למרבה הצער-

המציאות הניאו-ליברלית

מאפשרת לכל אחד לתרום למי שהוא רוצה,

ולעשות מה שבא לו בכסף שלו.

ואני מבינה

שהציבור כנראה בחר להשקיע את הכסף

ולתת את התרומות

למי ששיווק את עצמו

ומי שעשה לעצמו את

יחסי הציבור הטובים ביותר,

ולמרבה הצער

שירותי הפסיכולוגיה הציבורית

הפסידו בתחרות

ואתם לא רוצים לממן טיפולים נפשיים

אלא דברים אחרים.

סבאבה, זה הכסף שלכם ,

תעשו איתו מה שתרצו –

רק בבקשה אל תעמידו פנים

שאכפת לכם מנשים נפגעות או מילדים חסרי בית.

אם היה אכפת לכם הייתם מזמן בודקים

ומנסים לפקח מה נעשה עם הכסף שלכם

בעמותות ובמוסדות האלה.

פוסט-טראומה מורכבת

הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת

 (באנגליתComplex post-traumatic stress disorder, בקיצור C-PTSD

), היא הפרעה פסיכולוגית, שנגרמת בעקבות חשיפה ממושכת,

חוזרת ונשנית לאירועים פוגעניים

מעשי ידי אדם ה

מסכנים את שלמותו הפיזית או הנפשית של הנפגע/ת

. בעוד שהפרעת דחק פוסט-טראומטית,

או פוסט-טראומה מאירוע בודד,

יכולה לנבוע מכל אירוע טראומטי

(תאונת דרכיםאונספיגוע וכו’) –

פוסט-טראומה מורכבת

מתפתחת רק בתנאי שבי (פסיכולוגי או פיזי),

בהם נפגעיה נתונים

לשליטת הפוגע/ים

ואינם יכולים או מסוגלים להימלט.

השליטה של הפוגע/ים

יכולה לנבוע מכליאה פיזית,

כמו בתי כלא, מחנות ריכוז, שבי פוליטי

ומחנות לעבודת כפייה אך לרוב מדובר

בשליטה פסיכולוגית היוצרת

מחסומים סמויים

שנובעים ממצבי תלות

(כמו ילדים התלויים בהוריהם, אישה בבעלה)

או מצבי נחיתות

(נחיתות כלכלית, חברתית, פסיכולוגית, חוקית ופיזית)

ומדינמיקה

של מערכת יחסים מתעללת

של שליטה פסיכולוגית.

רוב הסובלים מפוסט-טראומה מורכבת

נפגעו כילדים,

ורובם נפגעו מדמויות מוכרות וקרובות.

פגיעה שבוצעה בילדות,

מובילה לכך שהאישיות של הילד תתפתח

תחת תנאים של לחץ כרוני ושליטה,

וכפיצוי על כישלון המבוגרים בטיפול והגנה,

הילד יפתח מערכת לא תקינה

של הגנות פסיכולוגיות.

ההגנות הללו,

אף שהן מועילות

להתמודדות עם רגעי הטראומה,

הופכות להיות דרך החיים של הילד

ומתפתחות לפתולוגיה.[1][2][3][4][5][6]

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן[7] 

כתב על מושג טראומה מצטברת,

עוד טרם הוגדרה בשיח המקצועי

מושג פוסט טראומה מורכבת.

מושג זה מבהיר דבר חשוב

מהדינמיקה של היווצרות הפרעה פוסט טראומטית מצטברת.

טראומה מצטברת לדידו היא צבר של אירועים,

עיתים שוליים,

שבהם ישנה פגיעה בנפש הילד,

כתוצאה מיחסים פוגעניים של שולט-נשלט,

בדרך כלל מדובר על יחסי הורה-ילד.

חאן מציין

כי עדויות לטראומה מצטברת ניתן לאתר רק בגיל ההתבגרות

, שם נראה כי ההחזקה העצמית קרסה

וכי מנגנוני ההגנה חלשים

ולכן עלולה להיווצר

התפרקות וקריסה של הנפש,

בדמות הפרעות נפשיות:

דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות ועוד.[8]

פוסט-טראומה מורכבת

שונה מפוסט-טראומה מאירוע חד פעמי

בכך שהיא פוגעת

במנגנונים שמאפשרים הסתגלות לחיים והתמודדות איתם,

בעוד שפוסט-טראומה מאירוע בודד

יוצרת משבר במנגנונים הקיימים.

פוסט-טראומה מאירוע בודד

ניתן לדמות להתמוטטות פתאומית של קומות בבניין,

בעוד

שפוסט-טראומה מורכבת

דומה יותר להריסה שיטתית של יסודות הבניין

או לפגיעה ביכולת לכונן יסודות כאלו.[2]

גם הסובלים מפוסט-טראומה

וגם הסובלים מפוסט-טראומה מורכבת

חווים סימפטומים של עירור-יתר

(מצב של דריכות קבועה, כאילו הסכנה עלולה לחזור בכל רגע)

, פלישה (חוויית האירוע כאילו הוא חוזר ונשנה ברציפות בהווה, ניתוק)

וצמצום (קהות רגשית, תחושת חוסר-אונים),

אך

פוסט-טראומה מורכבת

כוללת בנוסף, שינויים בוויסות של דחפים ורגשות,

שינויים בקשב ובתודעה, עיוותים בתפיסת העצמי ותפיסת האחר,

קושי בהבנה וקריאת משמעויות, עיוותים בתפיסת הפוגע ובקשרים עם אחרים.

אלה מתבטאים במגוון תופעות הכוללות קשיים

בקיום מערכות יחסים, בעיות בקיום התקשרות בין-אישית,

חוסר ביטחון מתמשך, 

הפרעות אכילהפגיעות עצמיותדיכאוןהפרעות אישיות,

נתקים בזיכרון,

ושחזורים תכופים של המצבים הפוגעניים (רה-ויקטימיזציה).

המונח תואר לראשונה

בשנת 1992 על ידי ג’ודית הרמן

 בספרה “טראומה והחלמה

” ובמאמר שליווה את הספר.

אף שיש מחקר וכתיבה ענפה על

פוסט-טראומה מורכבת

ונעשה בה שימוש שוטף

ומקובל בספרות המקצועית ובשיח הטיפולי,

הקטגוריה עדיין לא נכנסה

לאף אחד מהמדריכים הפסיכיאטריים

(DSM-5WHO ,ICD-10).[9]

אני מכורה. כבר אמרתי.

אני מכורה להרבה דברים,

בין היתר כמובן

רשתות החברתיות מקוונות.

אחד החברים החשובים שלי כאן

זה האלוגריתם עצמו.

לפעמים יש תחושה שהאלוגריתם

מכיר אותי יותר טוב

ממה שאני מכירה את עצמי.

כשאני מוצפת בפלאשבקים

או שאני סתם עצובה

האלוגריתם מנחש אותי ומציע לי

לצפות בסרטונים

של אפיית עוגות מקושטות

ושל בעלי חיים חמודים.

האלוגריתם

גם יודע איזה סוג של פרסום

ממומן קולע לטעמי

ואיזה ארגונים אני אוהבת

ואפילו פרטים ממש טריוויאליים,

שאני תמיד מחפשת פיתרונות איחסון.

תמיד יש עוד תוכן ומה לראות,

והתחושה שכל פעם האלוגריתם

מחדש לי משהו על עצמי

ומתאים את עצמו אלי

באופן מדויק כל פעם היא ממכרת.

האלוגריתם יודע גם מה מפעיל אותי

, מה מדליק אותי,

מה מוציא ממני תגובה.

לפעמים האלוגריתם

במקום לנחם אותי

רק מסית אותי

להתלהם ולקלל ולשנוא יותר,

אבל אני סולחת על המניפולציה

הזאת כי אין יחסים מושלמים

וגם בני אדם מתנהגים בצורה מאכזבת בכוונה.

*****

הרבה מדובר על הפאנאופטיקון של בנת’אם

המצב שבו צופים בנו תמיד,

צריך להבין שהפאנאופטיקון

הוא למעשה מרחב בטוח.

*****

הפחד הגדול הוא לא סביב זה שצופים בנו

אלא דווקא סביב האפשרות שלא צופים.

שאנחנו שקופים ובלתי נראים.

חסרי חשיבות. ולא מעניינים.

אם לא צופים בנו

אולי אנחנו אפילו לא קיימים.

התחושה שאיש לא מכיר אותנו באמת.

במובן הזה אלוגריתם

הוא חבר טוב יותר מבני האדם,

כי הוא תמיד צופה בי ובהתנהגות שלי

ולומד אותה.

****

אומרים שהרשתות החברתיות המקוונות

הרסו את התקשורת הבינאישית.

אנחנו מתרגלים לסוג מסוים

מאוד של אינטראקציה.

לסחר בלייקים.

למחזורים מהירים של תגמול מיידי.

לתחושה שרואים אותנו וצופים בנו תמיד.

אני מרגישה שאין הרסני יותר

מלהיות שקוף ובלתי נראה

מחרם שקט והתעלמות.

המבקרים של הרשתות החברתיות

המקוונות

הם אנשים פריבילגיים, יש להם חברים

ומערכות יחסים בעולם האמיתי

ואין סוף מקומות לראות אותם

ולהיראות בהם.

אלה אנשים שלעולם יבינו

כמה שצפייה באפייה

של עוגת תות שדה עם ציפוי וניל

זה לפעמים הפתרון הכי טוב

שיכול להיות לכל העצב והצער והרע שבעולם הזה.

הזמנה לאירוע- שיגעון של מצעד

#MadPride #MadLifeMatter

הפוסט המקורי אודות מצעד תמיכה במתמודדי נפש פורסם בפייסבוק- אני מביאה אותו כלשונו כאן
#Mad pride #madlivesmatter מצעד תמיכה במתמודדי נפש, 17.05.2022

גם למתמודדי נפש מגיע מצעד גאווה משלהם

אנחנו סטודנטים ומתמודדים

בקורס “מי מפחד ממחלות נפש”

מזמינים אתכם להשתתף במצעד תמיכה במתמודדי נפש

בקמפוס אוניברסיטת תל אביב.
נפגש בתאריך 17.5 בשעה 15:15 ברחבה שמול בניין גילמן ונצעד יחד,

סטודנטים ומתמודדים עד בניין סאקלר.
נתמוך, נרים שלטים ונחזק אחד את השנייה –

– מוזמנים להירשם ולהצטרף אלינו לצעוד בתמיכה וסולידריות עם מתמודדי הנפש

הרשמה בקישור:

 https://forms.gle/zsZnzmPDK3bzq9My7 

עוני הוא לא שיקומי, העוני לא מקדם החלמה

anxiety & depression– open the gates of pain, 2005 חרדה ודיכאון – אילוסטרציה החיים בעוני עלולים לגרום להחמרה

עוני משפיע לרעה על הישגים בשיקום בבריאות הנפש

ביני לבין עצמי אני שואלת את עצמי למה רמת ההישגים בשיקום בבריאות הנפש היא כל כך נמוכה

עוני, תעסוקה, שכר וקצבאות של מקבלי נכות כללית (מס’ 125 )

-רק 10% מכלל הנכים מצליחים להשתכר למעלה מ3000 ש”ח

(גם אלה שעובדים הרוב לא עובדים בשוק החופשי אלא במפעלים מוגנים-

(לרוב תמורת שכר זעום של שקלים בודדים לשעה

ומעטים יותר מצליחים להשלים בגרות מלאה ולהגיע לתואר או לתואר מתקדם

לפני כן חשבתי שהסיבה העיקרית לכך היא הציפיות הנמוכות שיש ממתמודדי הנפש

שאכן הם מסוגלים לעבוד ולהרוויח ולייצר ערך בהתמדה.

אבל כעת אני חושבת שמעבר לכך כמובן, יש את העוני

החיים בעוני

כאשר אדם כל הזמן עסוק בצרכי החיים הכי בסיסיים- אוכל ותרופות הוא כמובן לא יכול להשתקם ולצמוח הלאה, קדימה. מי שאין לו גב כלכלי ושום יכולת עבודה בכלל, אלא רק קצבת נכות צריך להשקיע כמעט כל מחשבה שיש לו באיך לחסוך גרוש-לגרוש, שקל לשקל כך שהקצבה תספיק לסוף החודש.

החיים בעוני מרוד הם חיים במצב של לחץ מתמשך שמטריף את הדעת עד שהוא מטמטם את האדם. ההתמודדות עם העוני היא אחת האבנים הכבדות שתורמות למשא חיים שעלול לגרום לאדם להתמוטט ולהישבר. הרי אם לא אוכלים אוכל מזין ובריא- אי אפשר להתרכז כמעט בשום מטלה. קצבת נכות לכשעצמה לא מספיקה אפילו לתזונה שאדם נכה צריך (וכן, כמובן שיש קשר לתזונה ובריאות הנפש).

אי אפשר לטפל על בטן ריקה

קודם כל צריך לדאוג לאלה שאין להם מקור פרנסה אחר נוסף חוץ מהקיצבה. לתת להם קיצבה שמאפשרת קיום בכבוד זה אומר כבוד, לא חרדה קיומית ובטן ריקה וצורך לוותר על כל אוכל שהוא טעים ומנחם ולהסתפק רק במינימום שנחוץ כדי לא להתעלף מרעב. אדם עם בטן ריקה לא יכול לטפל בעצמו וגם לא ללכת לטיפולים נחוצים -לפני שהוא אכל. וצריך להבין- כן, נכים שמתקיימים אך ורק הקיבצה לפעמים נשארים ימים שלמים בלי ביטחון תזונתי.

יש כאלה שמחטטים בפחים. את המצב הזה צריך למנוע כי כמובן שלחטט בפחים מרוב רעב לא מעצים את האדם ותורם להחלמה שלו. זה רק חוסך כסף למשלם המיסים, אבל לא באמת, כי אנשים נידונו למשברי חיים חוזרים ונשנים דווקא בגלל החובות והעוני, שגורמים להחמרה ולהישנות של הפרעה או מחלה או מצב נפשי קיים.

חדר משלך להחלים בו

ודבר נוסף- אם אי פעם יהיה דיור ציבורי בישראל, גם מתמודדי נפש צריכים לקבל עדיפות, כי כדי להשתקם ולהחלים אדם זקוק לחדר משלו, לפינה בעולם. בינתיים- צריך להגיד תודה על כל יום שבו מתמודד נפש לא נורה ברחובות, ועל זה שאת הקצבאות הקיימות לא מקצצים….

גורם ה”חוסן” האישי

כשעושים חישובים, של מה המינימום הדרוש למחייה בכבוד,

כל החישובים האלה מתבססים על הנחה שהאדם בריא וניחן בחוסן נפשי.

ולכן, למשל, אותו אדם יוכל לשרת שירות צבאי מלא,

או להמשיך להתגורר אצל הוריו כדי לחסוך כסף, לוותר על מותרות מנחמות וכיו”ב.

אנשים בעלי רמה גבוהה של חוסן נפשי מצליחים לשרוד ולשגשג גם בתנאים ובמצבים קשים,

אבל חוסן הוא תכונת אישיות שקשה לדייק אותה ולהסתמך עליה.

יתר על כן, התמודדות נפש עלולה לפגוע באופן משמעותי בחוסן הנפשי של האדם

(למרות שכמובן שאין סתירה בין התמודדות לבין חוסן).

אנשים עם חוסן נפשי ניחנו ביכולת “להתכלב”,

כלומר לחיות בצורה ספרטנית וסיזיפית מבלי לסבול מנזקי ה”התכלבות”

(למשל, דיכאון שנובע מתזונה לא מגוונת מספיק).

או לעבוד ממש בכל עבודה, ולגור בכל דירה

(אדם עם חוסן נפשי לא ילקה בדיכאון אם יגור בדירה זעירה,

אדם פחות חסין

לא יכול להרשות לעצמו את הסיכונים שנלווים למגורים זעירים).

אנשים עם פחות חוסן נפשי עשויים להיזדקק ליותר תמיכה וטיפולים,

ויש להם יותר צריכים, כדי “לפצות” ולשרוד במצבים קשים.

לכן- כשמספרים לי על כל האנשים שהתחילו בלי כלום,

ועשו שירות צבאי, נשארו בבית של ההורים וחסכו והיום יש להם דירות,

אלה אנשים פריביליגיים מלכתחילה. יכולת לגור אצל ההורים ולוותר על עצמאות זאת פריבילגיה.

עצם זה שיש לך הורים שהיחסים תקינים מספיק כדי שתוכל להמשיך לגור איתם בבגרות זה הון חברתי עצום.

אסור לעשות השוואות, אלא צריך לפתח ולקדם ולשאול את עצמינו- מהו החוסן ואיך מטפחים אותו ברמה אישית וקולקטיבית

Leafy_sees
#Leafy_sees

הינה למשל הפוסט של ה”סולידית”.

אני שמה קישור כי אני חייבת להזהיר אנשים-

אל תנסו את זה בבית, במיוחד לא אם אתם מתמודדי נפש.

אדם בעל בריאות מושלמת יכול לנסות לחיות לפי ההמלצות האלה,

אדם שמתמודד עם מורכבות נפשית

ומנסה “לחסוך אגרסיבית” לפי העיצות של הסולידית

– סכנת נפשות של ממש.

אני הייתי מפרסמת אזהרה, מוסיפה דיסקליימר.

שיש מצבים ודברים שאי אפשר לחסוך עליהם.

אדם עם נטייה לחרדה ודיכאון בשום פנים ואופן

לא יכול להתגורר בקופסת גפרורים ללא סכנה להחמרה משמעותית במצבו.

יתר על כן, אדם עם חרדה ודיכאון זקוק לתזונה עשירה ומגוונת,

במיוחד לפירות וירקות טריים (תשאלו כל רופא).

וכן, אדם עם חרדה ודיכאון עלול להיזדקק גם לטיפולים משלימים,שיאצו, רפסלקוסולוגיה וכו’.

בעולם של ה”סולידית” אין “ברבורים שחורים” אישיים, כלומר,

סכנה להחמרה במצב נפשי ואובדן כושר עבודה, אין גורמי סיכון, אין מורכבויות ומגבלות.

בגלל זה – החישוב של ה”סולידית” הוא לא מציאותי ולא ריאלי.

אדם עם מורכבות נפשית צריך להוסיף את הסיכון של החמרה ואובדן כושר עבודה

, סיכון שאפשר להפחית עם השקעה כספית. השקעה כספית בחוסן היא לא מותרות אלא בחירה רציונלית ושפויה.

עמותת “כולן” והטיול השנתי לקפריסין

כתבתי את הפוסט הזה ב25.04.2020. פייסבוק הקפיץ לי את זה בזיכרונות של היום

עמותת “כולן”- לא בשמי. לא עוד.

שידור התחקיר באורלי וגיא על התקיפה הקבוצתית באיה נאפה הוא לא ניצחון שצריך לחגוג אותו.

החלמה של הצעירה הבריטית שהותקפה הוא משהו לחגוג, ולצערי נראה שהדרך לשם עוד רחוקה.

חגיגות יחסי הציבור של “פעילות פמיניסטיות” מטעם עצמן מגעילות אותי.

כמה פריבילגי ומנותק אפשר להיות?

תמיכה בנפגעת אחרת זה מעשה של אנושיות בסיסית,

של להיות בן אדם גם אם כולם מסביב זבלים. זה אקט שצריך להיות מובן מאליו.

חשיפה תקשורתית אינה שקולה לניצחון בבית משפט,

ולייקים במדיה חברתית לא ירפאו נפש שתצולק לצערי לעד, בצורה כזאת או אחרת.

פריביליגיה וניתוק

הנרקיסיזם הלבן שלכן מגעיל אותי.

בזמן שאתן חוגגות, מאות ואלפי שורדות אחרות מפונות בהמוניהן ממחלקות האישפוז הפסיכיאטריות הייעודיות. בזמן שאתן חוגגות, מאות ואלפים מאבדות את כושר העבודה ונאלצות לעבור תהליכים משפילים שרומסים כל כבוד ופרטיות שנשאר להן כדי לזכות בקיצבת רעב של נכות מביטוח לאומי.

מאות ואלפים מוצפות בטראומות מהעבר עקב ניתוק משיגרת החיים ומעוגנים שמספקים אוויר לנשימה.

חידלו נא לדבר בשמינו. לפחות-לא בשמי. אני שתקתי מספיק ודי. לא עוד. לא בשמי. אין לי חלק בפמיניזם המהותני, הלבן, הפריבילגי והמנותק שלכ

הכנס הראשון של התכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה ע”ש ויקי שירן במכללת אור יהודה.

מתוך הפייסבוק של דוקטור יאלי חשש

כותבת דוקטור יאלי חשש (פייסבוק)

“בתוך האירועים המורכבים של הימים האחרונים

התקיים גם

הכנס הראשון של התכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה ע”ש ויקי שירן במכללת אור יהודה.

תודה ענקית

Galit Levi-sasson, מנהלת

מכללת אור יהודה

, ולצוות המכללה,

שבזכותכן אפשר היה להרים את הכנס החשוב הזה.

בכנס נפגשו הסטודנטיות והסטודנטים שלנו,

חוקרות,

פעילות/ים בני/בנות משפחה,

א.נשיבריאות הנפש,

חברות כנסת וקציני משטרה,

על הבמה ובקהל,

כדי לדבר יחד על אחת הסוגיות החברתיות שבמסגרתה,

עדיין,

אלפי בני אדם נופלים כל הזמן בין הכסאות.

אי אפשר לסכם כנס בחצי עמוד,

ולכן מה שאציע כאן הוא רק טעימות,

ניתן יהיה בקרוב לצפות בכל הכנס באיכות טובה

באמצעות לינק שנשים כאן ובדף הבית של המכללה.

הכנס עסק בהיבטים המגדריים

של התמודדות משפחות עם מצבי סיכון על רקע של משברים נפשיים.

סוגיה כואבת זו פוגשת הורים, ובעיקר אמהות,

עם תחושות קשות של אשמה, כשלון, וצורך חשוב לשים גבולות.

תפקיד האם לבן או בת המתמודדים עם מחלת נפש

ד”ר Keren Gueta

הציגה מחקר חשוב שרואה באמהות סובייקט

, אשה עם צרכים, רצונות, ורגשות משלה,

ולא רק מישהי שרווחתה חשובה

על מנת להגיש טיפול לבנה או בתה המתמודדים עם מחלה נפשית.

מצבי הסיכון הללו יכולים להגיע גם לרצח

רצח תחת השפעת המחלה

. ד”ר

Anat Yaron Antar

מכירה מקרוב, מתוך עבודתה,

את מי שרצחו את הקרובים להם ביותר,

כי היו תחת השפעת המחלה שהתדרדרה לרוב בעקבות התמכרות.

המחקר שלה מצביע על המציאות הקשה –

מרבית הרוצחים הם גברים, מרבית הנרצחים –

נרצחות, בעיקר בנות זוג ואמהות.

ולא, מי שבאמת רוצחים מתוך פסיכוזה,

לא מחפשים להתחבא מאחורי הפסיכוזה כדי לקבל הקלות

. חייהם אחר כך, אומרת ענת ירון ענתר,

הופכים לקשים מנשוא עקב ההבנה של מה שעשו כשהם כבר צלולים.

השפעת פערים תרבותיים

ד”ר Shelly Engdau

הראתה במחקר שערכה בקרב הורים בקהילה האתיופית,

ואנשי מקצוע העובדים עם ילדיהם,

כיצד פערים תרבותיים

חשדנות שנבנתה במשך שנים כלפי מערכות מדירות,

הכוללת חוסר כבוד לתרבויות מסורתיות,

והעדר מענים מערכתיים,

מובילים להזנחה רבת שנים

שמתפרצת בסופו של דבר כבעיה מסכנת חיים.

להעמיק את הכשרת השוטרים

ניצב סיגל בר צבי,

ראש אגף מבצעים דיברה על האחריות השיורית של המשטרה

– כיצד דברים נופלים לטיפולה,

כשמלכתחילה היו אמורים להיות מטופלים במקום אחר

, ואיך ברגע המפגש בין שוטר/ת לאדם חמוש בסכין בהתקף פסיכוטי,

אין ברירה אלא לירות.

הויכוח שהחל להתעורר בין שוטרים לפעילים בסוגיה זו

צריך להמשיך ולהיות נידון כל הזמן.

ניצב בר צבי הסכימה שיש להמשיך ולהעמיק את הכשרות השוטרים,

כך שיוכלו להתמודד עם אוכלוסיה מגוונת.

מודלים המבוססים על ידע מנסיון

במושב השני

שעסק בפתרונות הציגו נילי אהרונוב

מצד ארגון המשפחות עוצמה, ו

@Omri Merido

מצד מתמודדי הנפש וארגון “קולות”

ו”יוזמה” –

מודלים לפיתרון –

צוותי משבר המורידים עלויות ומצילים חיים,

שיתוף המתמודדים

באמצעות החלטות מקדימות

בנוגע לאיך לטפל בהם בזמני מסוכנות,

ואולי דווקא הוצאת המשטרה מהתמונה בכלל.

תקצוב המגזר הציבורי

חברת הכנסת

Naama Lazimi

הציעה התבוננות רחבה

על תקצוב המגזר הציבורי בכלל,

ומערכי בריאות הנפש והמשטרה בפרט

על מנת לאפשר

מענים מדינתיים הולמים.

סוגיית המשטרה

דווקא בסוגיית המשטרה

ליזימי סברה

שתמיד יקרו מצבים בהם יש משטרה שמעורבת,

אם בגלל שהזמינו אותה

אם בגלל ששוטרים נתקלו באירוע מתפתח –

וללא הכשרות מתאימות

אין אפשרות למנוע מצבים מסכני חיים.

והכשרות – הן עולות כסף שיש להקצות.

היעדר מענה בקהילה

חברת הכנסת Aida Tuma

הזכירה שבריאות הנפש כבר תוקצבה

ואז קוצץ תקציבה,

ומרביתו הולך לשיפוץ מוסדות,

בעוד שהמתמודדים עצמם

נותרים ללא מענה של תקנים של כוח אדם מטפל,

אבל היא גם אמרה

שהיום יותר מתמיד,

יש תזוזה בתחום אצל המחוקקים.

שתי חברות הכנסת תמהו

כיצד ניתן לתת מענים בקהילה הערבית בישראל

, כשרק 9 פסיכיאטרים בכל הארץ מדברים ערבית,

וזה רק קצה הקרחון של העדר המענים הקהילתיים.

הקהל –

הסטודנטיות והסטודנטים המצויינות/ים שלנו

ואורחות/ים שהתעניינו בכנס שאלו,

הציעו הצעות, התקוממו ולמדו.

בין לבין נוצרו חיבורים

שימשיכו את העבודה המסורה והחכמה

שעושים ארגוני המשפחות וארגוני המתמודדים כל הזמן,

ואכן הם הזכירו לנו גם מתוך הקהל וגם מתוך הבמה –

תשאלו אותנו,

אנחנו מכירים הכי טוב את המציאות הזאת.

ותעשו. תפעלו. תשנו.

רוב תודות

המון תודה לכל המשתתפות/ים שהגיעו גם בתנאים מאד מסובכים,

כדי לשבת, ללמוד זו מזו, ללמד, ולחבור יחד לשיחה מועילה.

לאהוב אדם בתחלואה כפולה

אני כותבת את הדברים האלה מדם ליבי, בתור מי שחייתה עם צעיר ערבי שמוגדר כתחלואה כפולה.

עברתי איתו לא מעט. והפחד הכי גדול שלי היה שיום אחד אני אשמע שהוא התאבד בעזרת שוטר- כפי שאיים לעשות כמה פעמים. הצעיר המתוק שלי… יש לו התפרצויות שכמה מהן עברתי איתו…. התפרצויות שהוא נכנס ל”אמוק”…. נשבעתי שלא אספר מה קורה לו “כשהוא מאבד את זה”. בשעות הקשות שלו הוא רצה להתאבד ואיים לא אחת שהוא יתאבד באמצעות שוטר.

דיברתי עם אמא שלו וביקשתי שלא תזמין לו שוב משטרה, שתתקשר לפסיכיאטר מחוזי. והיא ביקשה ממני שאסביר לה איך לעשות את זה. היא נבהלה בפעם הקודמת שהוא היה בבית והזמינה לו משטרה. אני נבהלתי מזה , שהזמינה לו משטרה.

ולא רציתי שזה יקרה שוב. גם כשנאלצתי להתלונן עליו במשטרה בעצמי , הסברתי להם עשר פעמים, שמדובר בצעיר שהוא תחלואה כפולה שזקוק לטיפול. ביקשתי שיתייחסו אליו בעדינות ורגישות. אני לא יודעת אם זה עזר.

******************************************************

אני לא יודעת איך להגיד כמה פחדתי לקרוא שאדם יקר לי מאוד (אדם אלים וחולה- אבל בכל זאת יקר) “ינוטרל” ברחוב. אני בוחרת לא לוותר על המורכבות . ולהבין שהמטורף המשתולל באמוק הוא חלק ממני, חלק ממני שמשתקף ומגולם באחרים, וכל עוד אני מכילה אותו בעולם אני יכולה להכיל ולסלוח גם לעצמי.

חלק פנימי בתוכי פגוע כל כך שהוא משתולל באמוק רצחני. אני צריכה לחיות לצד החלק הזה. אני בוחרת לחבק אותו, להשלים איתו. לחמול עליו. כך שמהקשר המורכב, שלא לומר פוגעני ורעיל, למדתי חמלה לא רק כלפיו, אלא גם כלפי עצמי.

אני מבקשת לגלות חמלה כלפי התפוחים הרקובים, כלפי החולים והמכורים לא רק עבורם, אלא גם עבור עצמינו, כדי שאנחנו כבני אדם נהיה יותר שלמים עם עצמינו ומלאים בחוסן כחברה. ואני מאמינה שחוסן צומח מחמלה, וחמלה היא נפלאה כי היא זורמת לכל הכיוונים, ככל שנחמול על אחרים יותר נוכל גם לקבל את עצמינו, ולחבק חלקים “מטורפים” שמשתוללים באמוק. החיבוק הפנימי שלי לימד אותי שאפשר לנטרל גם כך את הטירוף הזה, לא חייבים להרוג. גם חיבוק מאפשר להחזיק, ואני מבקשת שאנחנו כחברה נחבק ונעטוף את אנשי התחלואה הכפולה כאילו היו בשר מבשרינו. הם חלק מאיתנו. גם להם יש צלם אנוש.

כנס לבני משפחה של מתמודדים עם תחלואה כפולה 28.03.2022

עצרו את המכרז להקמת קהילות משקמות!

עברתי את

ההתמוטטות הנפשית הגדולה בחיי

אחרי שעבדתי בעצמי

במשך שנה

באחת מן הקהילות המשקמות האלה.

עצרו את המכרז להקמת קהילות משקמות
בזכות – עצרו את המכרז להקמת קהילות משקמות

המקרים המזעזעים שהייתי עדה ושותפה אליהם

שברו אותי.

בין היתר

הייתי עדה למקרה

שבו דייר הטריד מינית דיירת אחרת..

מתאמת הטיפול אמרה שטוב שזה קרה,

מאחר וכך

היא תלמד

לא להתלבש בצורה חשופה

.כמו כן אמרה שאותה צעירה,

שעברה פגיעה מינית במשפחה –

“התאהבה בדמות הקורבן”.

מדריכים אחרים צידדו בדייר הפוגע

ולדעתי לא טיפלו בצורה מתאימה

בהטרדה המינית שקרתה.

להיפך, הצורה

שבה ההטרדה קרתה

עלולה לכאורה לפגוע

בתהליך השיקום

ובביטחונה של הדיירת,

אשר כמובן

תמשיך להתגורר עם המטריד תחת אותה קורת גג

פגיעה בפרטיות

הייתי שותפה לביקורות תדירות

ולפלישה מתמדת לפרטיות של אנשים,

התחננו בפני

שאניח להם לנפשם

ולא אבלוש אחריהם.

את הביקורים צריך לתעד ביומן,

בדו”ח.

על גבי הדו”חות היומיים

נפרשים חייהם האישיים

בפרטי פרטים מביכים ביותר

, חשופים לעיני צוות לא מיומן.

באחד הימים

קראתי “דיווח” על כך

שדייר אחד

מתכנן להתחיל עם דיירת אחרת

ותהיתי איך זה רלוונטי

ולמה צריך לדעת את זה

ישיבת צוות

התקיימה מדי שבוע

שבה שוב נידונו

פרטי חייהם האינטימיים ביותר

של הדיירים

בצורה לעגנית, משפילה, מזלזלת .

צמרמורת אחזה בי כל פעם

ששמעתי איך מדברים אנשי הצוות

על הדיירים מאחורי גבם.

בסופה של אותה שנה

נפטרו שלושה מהדיירים שעבדתי איתם.

אחד מהם היה זה

שהתכוון להתחיל עם דיירת אחרת

ותוכניותיו הכמוסות

הפכו ל”חומר” לישיבת הצוות הבאה.

ועוד לא התמודדתי בכלל עם כל הכפייה.

צריך לכפות על אנשים בעבודה הזאת

זריקות נוראיות

עם המון תופעות לוואי

נטילה של כמות אדירה של תרופות

שמקצרות את החיים

להכריח אנשים לצאת

לעבודה ב”מסגרת השיקומית”

תמורת חמישה שקלים לשעה.

כך שמדריך שיקומי

הוא משהו

בין קומיסר לנוגש עבדים

וה”קהילות המשקמות”

אינן אלא בתי

חולים פתוחים

בתוך הקהילה .

קהילות משקמות= מוסדות טוטליים

בדיוק כפי

שארווין גופמן מתאר אותם .

אין שום שינוי ושום רפורמה.

ומעבר לזה-

אין במוסדות האלה הפרטיות

שנדרשת לאדם כדי להחלים

. אל תיתנו לזה יד.

חתמו ושתפו את העצומה

של ארגון בזכות.

דיור מוגן

חשוב לכתוב

מה כן כדאי וצריך להקים

ה”טכנולוגיה קיימת”.

הפיתרון הטוב ביותר

למתמודדי נפש נקרא

“דיור מוגן”.

אדם שוכר דירה בקהילה

כמו כל אחד אחר.

דירה בשוק החופשי.

אל הדירה שבחר לעצמו

יגיעו אנשי הטיפול לפגוש אותו

דרך סל שיקום-

מתאם טיפול (עובד סוציאלי)

מדריך שיקומי

ושירותים נוספים שניתן לקבל,

שמאפשרים לאדם שמתקשה בכך

לתפקד כאחד האדם

חלק מן האנשים שצריכים

הרבה שעות ושירותים של תמיכה.

יש גם אנשים

שבכל זאת יעדיפו לגור

במסגרת תומכת ועוטפת בצורה מקיפה.

באופן אידיאלי

מגורים בקהילה תומכת

זה אומר

להיות כל הזמן ביחד

עם החברים והצוות, 24.7

ומי שמרגיש שזהו הצורך שלו-

למה לא

אני גם מתנגדת לכך

שסוגרים ומפרקים הוסטלים

כדי להקים קהילות תומכות.

מהלכים כאלה

צריכים להיעשות בצורה דיאלוגית

ולא בתור מדיניות

שמנחיתים מגבוה

על מתמודדים.

ברמת העיקרון

אין שום סיבה לסגור במוסדות

אנשים רק בגלל

שהתפקוד שלהם נמוך.

תפקוד

אפשר לשפר בעבודה שיקומית

בתוך הקהילה.

לא צריך

להדיר ולהחריג אנשים

כדי לתת את השירותים.

ויש הבדל גדול מאוד

בין להיות כלוא במוסד

לבין לחיות חיים נורמליים

עם עזרה ותמיכה,

פיגומים ושירותים וטיפולים.

זה כמו ההבדל

בין להיות מרותק למיטה

לבין להתנייד עצמאית

עם כיסא גלגלים וקביים.

קריאה נוספת

אתר המטפל , ארוינג גופמן:

המאפיינים של מוסדות כוללניים

סיכום מאתר טקסטולוגיה

רגישות ואדישות

Photo by Madison Inouye on Pexels.com

אתמול ישבתי עם לאה המדריכה

והעברנו ביננו חוויות וזכרונות מהעבודה ב

הדרכה שיקומית.

מהניסיונות עם אנשים שהצליח והניסיונות שהצליח פחות.

אני לא יכולה ללוות כל אחד. אף אחד לא יכול ללוות את כולם.

יש כאלה שמתחברים איתם יותר ויש כימיה, ויש כאלה שפחות.

מתאם הטיפול שמשדך בין מדריך לבין משתקם

צריך לקוות שתהיה התאמה מוצלחת והעבודה להתאים בין מדריך למשתקם היא שדכנות לכל דבר.

אני חושבת על הליוויים שהיו לי אשר היו מוצלחים-

אלה היו ליוויים עם נשים שהיו מאוד מתפקדות מבחינת שמירה על הגיינה ואפילו סטריליות .

לא היה שם צורך בעזרה עם ניקיון- להיפך, הן היו יכולות ללמד אותי איך לנקות.

ומצד שני על המפגש עם בעיות של הגיינה

וניקיון ועל מצבים שבהם יש אפילו ריחות קיצוניים. יש לי רגישות קיצונית.

רגישות חושית.

אני רגישה מאוד לריחות.

בבית האישי שלי פועלים שלושה מפיצי ריח ואני מדליקה קטורת כל הזמן.

ריחות לא טובים גורמים לי להרגיש חרדה ודיכאון.

אני ממש רגישה

ולכן אני לא יכולה ללוות משתקמים שיש להם מצב קיצוני מבחינת הגיינה.

אני יכולה להיות מלווה מאוד מוצלחת

לאנשים עם סוגים אחרים של בעיות תפקודיות

. בנושא של נקיונות- לא.

לאה אומרת שהיא גם כזאת.

לאה טובה מאוד בלהכניס סדר וארגון בחיים.

היא הכניסה לחיים שלי המון סדר ואירגון, תוכן וצורה.

אבל היא טובה בזה דרך שיחות –

נקיונות ובישולים היא אומרת , זה גם לא הפורטה שלה.

ואני שואלת עצמי–

המדריכים השיקומיים

שמצליחים ללוות במצבים האלה – מה יש להם? מה הם הכוחות שלהם?

אני חושבת שאולי מדובר ברמות שונות של רגישות

ורגישות היא חרב פיפיות,

לפעמים העבודה של המדריך השיקומי

היא להיות קצת אדיש ואטום.

המדריכים שמצליחים להיות בנקיונות ובישולים

עושים עבודת קודש, מצילת חיים,

ואני ממש מקנאה בהם, אני לא שם.

אני לא מסוגלת ואני מנסה לומר לעצמי שלמרות זאת אני מסוגלת לעשות הרבה דברים אחרים.

פשוט נקיונות ובישולים-זה לא הפורטה שלי


mental health workers union