לאקווידה

תעצרו הכל. אני מאוהבת. ומעבר לכך.

אני מעריצה אובססיבית

. גיליתי ככל

הנראה את הבנאדם המושלם ביותר עלי אדמות.

קוראים לה לאקווידה מארש

והיא השתתפה בעונה של nailed it- פרק שמונה עשרה.

Nailed it- תוכנית מוקו-ריאליטי שבה אופים גרועים במיוחד

נדרשים לאפות מבנים גיאומטריים מסובכים

ולייצר מאפי יוקרה – או לפחות לנסות.

מהר מאוד השופטים באולפן עלו על הפלא שהיא

לאקווידה.

העוגות שימשו רק תירוץ, לצפות בלאקווידה.

הרגשתי שרק להסתכל עליה מרפא את הנפש שלי.

ועושה לי טוב.

היא הדבר הכי

Wholesome שראיתי בחיי.

הייתי מוכנה להעביר את שארית ימי בצפייה בלאקווידה,

בכל רגע ורגע. אני מוכנה לצפות בה הולכת לדואר,

לוקחת את הילדים מהגן,

הכל חוץ משירותים.

מי היא לאקווידה ומה כל כך מיוחד בה?

ובכן, במילה אחת- חיוביות.

יש בה חיוביות מתפרצת אבל אותנטית לגמרי

ולא מזוייפת ומעצבנת

. הכי רחוק שיש מ”אור ואהבה” פלצניים.

והיא לא לוקחת את עצמה ברצינות.

והיא פשוט לא בנאדם ממורמר וכועס,

אין בה מילימטר או גראם של מירמור. וזה פשוט כובש.

מעבר לזה ,

התרבות הקפיטליסטית מקדשת כל כך את ההצלחה

שכישלון במשהו הוא כמעט חטא או עבירה מוסרית.

אנחנו מבלים את חיינו בהסתרת הפגמים שלנו,

בניסיון להעביר חזות אינסטגרם מושלמת.

עצם היכולת להודות שאתה לא מושלם ומצטיין

במשהו, זאת הודאה בפגם, אפילו אם הוא מזערי.

מרביתנו נעביר את מרבית חיינו באיזור הנוחות שלנו,

מוקפים בחומות של בושה ואשמה.

אבל לאקווידה היא אחרת,

היא כל כך משוחררת,

גם מבחינת תחושת הנוחות

שהיא מקרינה עם עצמה,

אבל גם ביכולת שלה לצחוק על עצמה,

ולהזמין את כולנו להצטרף לצחוק ביחד איתה.

יש קסם באדם שהוא הזמנה לצחוק.

בתור המאוהבת והמוקסמת שאני,

מיהרתי לחפש את לאקווידה וקיוויתי

שכמו שאני נכבשתי בקסמה

היא בטח לוהקה לעוד המון הפקות ריאליטי

ומחכות לי שעות של צפיה בלאקווידה.

לגודל האכזבה, הרגע שבו המנחה אומרת לה-

“אני לא רוצה את זה לאקווידה”

על עוגיה מבחילה שלאקווידה אפתה-

היה ממתק טלוויזיוני נדיר שלא יחזור על עצמו.

לאקווידה לא הפכה לכוכבת העל שמגיע לה,

אלא כנראה חזרה לחייה בתור אמא לשני ילדים ברי מזל בלי יותר זמן לעצמה.

אני מקנאה בילדים שלה שנהנים מהפלא הזה

24.7

נוסעים בזמן- ביקורת סידרה

נוסעים בזמן

סדרות של מדע בדיוני כך אני טוענת,

הן הדרך של כל חברה וחברה לבטא את הפחד הלא מודע שלה מפני העתיד.

חברות ותרבויות שונות מדמיינות אחרת את הסכנות המאיימות על המין האנושי.

בפרפארזה על טולסטוי- כל האוטופיות דומות זו לזו, והדיסטופיות לעומתן שונות זו מזו בצורה מרתקת.

דיסטופיות אמריקאיות מציגות לעיתים קרובות זומבים שלדעתי מייצגים את הפחד מפני הקפיטליזם. לעומת זאת ,

TRAVERELS – נוסעים בזמן בעברית

שמשודרת בנטפליקס

היא סיוט שהפך למציאות.

בסידרה- העתיד הוא קודר ואפל.

רק עשרים אלף בני אדם שרדו את האפוקליפסה

והם מצטופפים במקלט מתחת לפני האדמה ונושמים אוויר ממוחזר.

יש להם טכנולוגיה וידע סופר מתקדם, אבל אין להם מקום על האדמה.

(זהירות- ספויילרים בהמשך)

גם המקלטים בסכנת קריסה-

הדרך היחידה לשרוד את ההכחדה היא לחזור בזמן ולנסות לשנות את העבר.

השורדים בונים מחשב על מבוסס בינה מלאכותית שנקרא בשם “המנהל”.

המנהל מנתח החלטות אסטרטגיות עגומות שהתקבלו במאה ה-21

ומנסה לשנות אותן על מנת להציל את האנושות.

כך למשל-

צוות מהעתיד מצליח להסיט מהמסלול אסטרואיד שהתנגש בכדור הארץ

וגרם למותם של מיליונים ולהאצה של שינויי האקלים.

אבל מסתבר- שלא כל כך קשה לשנות את העתיד,

כמובן, ולפעמים נדמה שהוא קבוע מראש.

נוכח הכישלון החוזר והנשנה של ה”מנהל”

מחליטה קבוצה מורדת לנסות את הדרך שלה-

קבלת החלטות בידי בני אדם ולא להשאיר את העתיד בידי המכונות,

שיתכן ובכלל הן האשמות מכלתחילה בחורבן המין האנושי.

הסיעה המורדת מצליחה לייצר ולהפיץ ווירוס.

ווירוס עם R= 2. כלומר- קצב הדבקה שעליו נגיף הקורונה יכול לחלום,

כל נשא מדביק שני אנשים,

עם תקופת דגירה ארוכה על מנת למקסם את יכולת ההפצה, ותכונה נוספת:

הנגיף מתוכנת גנטית להרוג 30% מאוכלוסיית העולם,

ובכך “לפתור” ה”בעיה” של המאה ה-21 , צפיפות אוכלוסין.

**************

לצפות בהתפשטות

של נגיף עם

R=2

זה לא בדיוק מנחם מה גם שחלק מהסצינות מעלות זכרונות לא רחוקים.

חלק גדול מהקאסט מסתובב עם מסיכות פנים במהלך הפרק,

הרחובות ריקים והרשויות מפצירות באנשים להישאר בבית.

בתי החולים קורסים.

********************

בתוך המאמצים המד”ביים להפעיל ננו רובוטים

בכדי להמציא חיסון לא מעט זמן מסך מוקדש למאמציו של דיוויד

, עובד סוציאלי לטפל בדרי הרחוב החולים שתחת חסותו תוך שהוא מסכן את חייו.

זמן המסך שמוקדש לדיוויד בולט במיוחד

כי דיוויד הוא רוב הזמן טמבל לא-מזיק,

אין לו כוחות על כמו לנוסעים בזמן, אבל יש לו “כוח על ” של אנושיות.

********************************

נוסעים בזמן
נוסעים בזמן Travelers

יש דיאלוג בסידרה בין דיוויד לבין האחראי שלו שנשמע מלחיץ בנבואיות שלו.

האחראי: “דיוויד, לך הביתה , עשית את שלך.

זה לא צחוק, המצב רציני. הרשויות מאבדות שליטה , יש בוזזים בחוץ

דיוויד: בוזזים, אתה רציני?

ראיתי את זה בסרט לפני שבוע וזה לא נראה לי אמין.

הקטע של הבזיזה בעת מגיפה.

כאילו מה, אנשים אומרים לעצמם,

יש שפעת קטלנית אז בואו נשבור חלון ונגנוב טלוויזיה?

****************

הפחד הוא לא רק מנגיף עתידי שעלול להיות עם R=2

(ואחרי הקורונה שום R גבוה מ1 לא מתקבל על הדעת)

הפחד הוא מהשבריריות של הסדר החברתי, ובשעת מבחן נקרוס

ונתמוטט מהר כי לא נדע להיות סולידריים אחד עם השני

. כי ניפול מהר למצב של “אדם לאדם זאב”. המגיפה עצמה פחות מפחידה כי מגיפות היו משחר המין האנושי.

הפחד היותר גדול- איך אנשים מתנהגים בתוכה.

להמציא את רוסיה?

אנה סורוקין-

דלבי מהסידרה

להמציא את אנה

מגלמת לא רק יורשת מזוייפת

אלא היא גם תבנית מולדתה

– אמא רוסיה.

או כמו

שאמא רוסיה נתפסת בעיני .האמריקאים, יוצרי הסידרה

אנה-רוסיה היא מושחתת – כספית ומוסרית.

היא אישה כוחנית

שפולשת לא רק לחשבונות בנק של חבריה אלא גם לחיים שלהם עצמם

תאוות העוצמה המקיאוולית שלה אינה יודעת שובע

, שאיפות ההתרחבות שלה אינן יודעות גבול

. היא מעוניינת בבעלות על נכס עצום בגודלו ויוקרתי בניו יורק-

אותו היא מתכננת להפוך למועדון החברים של אנה סורוקין-

שאיפות אימפריאליסטיות ממש שאין מאחוריהן כיסוי,

כמו שמאחורי השאיפות האימפריאליסטיות של הרודן פוטין אין כיסוי. אנה היא בת דמותו האסתטית ביותר, והשקרים שלה נובעים מהתרבות ש

ממנה היא באה,

משנים של תעמולה

שבה האמת לא חשובה ולא מעניינת אלא אפילו מגונה וגסתת רוח.

לעומת אנה ניצבת ויוויאן קנט,

העיתונאית שמראיינת אותה שגם היא תבנית נוף מולדתה.

ויוויאן מגלמת את האתוס המריטוקרטי האמריקאי-

היא מנסה להצליח בחיים בזכות מאמץ ועבודה קשה.

בניגוד לאנה שמפזרת שקרים לכל עבר בכוונת תחילה,

ויוויאן נידונה ברותחין על כך שלא עשתה בדיקת עובדות על כתבה שפרסמה .

האמת חשובה לויויאן והיא עושה כל מאמץ למצוא אותה,

האמת עבורה היא מטרה בפני עצמה

. בסוף הסידרה

מסתבר שוויוויאן ואנה

מסוגלות לשתף פעולה למען אינטרס משותף,

גם אם לעולם לא יהיו חברות.

כל זאת

שתנאי המפגש ביניהם לא סימטריים ולא שיוויונים:

אנה יושבת בכלא ומרצה את עונשה

כי ממשלת ארצות הברית

הגישה נגדה כתב אישום

באמצעות באי כוחה

והגבילה את היכולת שלה

לעשות רע ולהזיק.

האם גורל דומה

מחכה לרוסיה האמיתית,

והאם הסידרה הקלילה

והכייפית הזאת

היא למעשה משל אלגורי

על התנגשות בין תרבויות

ויחסים בינלאומיים?

אנה דלבי לא אשמה

הסחרה קומודיפיקציה

#anna_delvey_did_nothing_wrong

בעולם שבו כל היחסים הבינאישיים

עוברים הסחרה (קומודיפיקציה),

אנה דלבי-סורוקין חפה מפשע.

לכאורה-

אנה אשמה

בהתנהגות מושחתת מבחינה כספית,

בהונאה.

אבל למעשה היא לא אשמה כלל

. אנה היא “הומו אקונומיקוס

מושלם-

יצור שחי כדי למקסם את התועלת האישית שלו

תוך התעלמות מטובת הכלל והזולת.

יתר על כן- אנה דלבי לא עשה שום דבר רע,

כי שחיתות כספית היא לא בהכרח דבר רע, להיפך.

במצבים מסוימים שחיתות כספית ומעילה

אפילו עשויות להביא תועלת,

אם הן משמשות כדי לממן יוזמות חדשות ורעיונות בעלי מעוף.

“להמציא את אנה”

למעשה בא לומר לנו שהכלכלנים צודקים, ואנשי מדעי החברה צודקים

, לבני האדם אין באמת סוכנות ובחירה חופשית בעולם הזה,

האפשרויות של מי שנולד במעמד הנמוך

לטפס מעלה מוגבלות ומצומצמות,

והמטרה-

יזמות מוצלחת בשוק החופשי

מקדשת את כל האמצעים,

כולל

לרוקן חשבונות בנק של חברים טובים ופתאים

#anna_delvey_did_nothing_wrong

ארוחת ערב עם אנה סורוקין (לשעבר אנה) מהלמציא את אנה- הסדרה בנטפליקס

מאז ומתמיד הערצתי

דמויות של פושעים אגדיים,

ובמיוחד של אומני הונאה.

דמותה של

אנה דלבי סורוקין

משכה אותי מאוד,

צפייה בתוכנית הטלוויזיה

“להמציא את אנה” בנטפליקס

רק עוררה בי

את הרצון להכיר את אנה

ולדעת מיהי באמת.

לכן כאשר

שמעתי

שאנה מגיעה לארץ

לחופשה

לאחר שהשתחררה

ממתקן הכליאה

של רשות ההגירה,

מיהרתי לנסות

ולתאם איתה ראיון לבלוג שלי.

תיארתי לעצמי

שאנה

יודעת

להעריך אנשים מוכשרים

ולהפריד ביניהם

לבין תכונות לא רצויות

ולכן יש סיכוי גדול

ששיתוף פעולה ביננו

יהיה מועיל לשני הצדדים.

מדינה

שחיבקה ומחאה כפיים

לנוכל הטינדר

בהחלט יכולה

לבלוע גם את

אנה דלבי סורוקין

היורשת המזוייפת

שסדרה שלמה

מוקדשת לתיאור

מעלליה ותחבולותיה.

אני לא שואפת

לחקות את אנה חס וחלילה

. אני שואפת לחקות

את ויוויאן קנט,

העיתונאית

שזוכה לשמוע את סודותיה של אנה

לצערי

שיתוף הפעולה המיוחל

עם אנה דלבי סורוקין

לא יצאה לפועל.

היא ביקשה

שנדבר קודם בסקייפ

שיחה מקדימה

וכבר בשיחה המקדימה

היא שמה לב

שהשיער שלי לא מסודר

ויש לי שיניים תותבות.

“אני מצטערת,

רמה כזאת של לוזריות

היא מדבקת”

אמרה לי אנה

במבטא אנגלי מזוייף היטב

. “את יכולה לדמיין

כמה נזק יגרם לי

אם יעלו תמונה שלנו

ביחד לאינסטגרם?

הרי את נראית כמו הומלסית,

נראית כמו קבצנית.

מצאת את הנעליים

בפח הזבל נכון?

תשמעי,

אני לא עושה ראיונות צדקה

אני חושבת

שאנה סורוקין דלבי

באמת רצתה להתראיין

, אבל בתמונות המקדימות

ששלחתי הייתי נראית טוב,

עם בגדים נכונים ושיער נכון.

ומאז הייתה קורונה

והרבה זמן שאני עובדת מהבית

גרם לי להזניח את ההופעה החיצונית שלי

כי אני שומרת על ריחוק חברתי

ולא הולכת לשום מקום

תקשיבי, אמרתי לאנה,

הון זה לא רק כסף חומרי.

אני סוג של גאון

בהרבה מאוד מובנים.

אני יודעת עברית, אנגלית, ערבית,

קצת פרסית וספרדית.

יש לי זיכרון מעולה

ויכולת קריאה צילומית .

תקשיבי אמרתי לאנה

, אין מישהו שבא להתראיין אצלי

והרגיש מופסד.

אני יודעת להקשיב

בצורה לא שיפוטית ומכילה.

יש לי הרבה שנות ניסיון

בתמיכת עמיתים

, למה שלא תנסי אותי?

אנה הסתכלה עלי בבוז-

את יודעת לעשות

את כל הדברים האלה

ובכל זאת את ענייה?

את כנראה יותר מטומטמת

ממה שחשבתי.

אל תיצרי איתי קשר

לפני שתעשי שתלים בשיניים

ותטפלי בפיגמנטציה הנוראית

. ותקני כמה בגדים, נורמליים,

של אנשים רגילים ולא של הומלסים

. תשלחי סלפי באינסטגרם-

שתי תמונות, בבגדי יומיום וערב ו

משם נדבר ונראה איך אפשר להתקדם

התיישבתי ליד המקלדת

והתחלתי להקליד במרץ

אולי יום אחד

ביקורת ספר- זכרונות מרושעים של ילד רחוב, מנסור א- סווים

הספר הזה

מומלץ לבעלי לב חזק ובטן חזקה.

לא לכל אחד.

כמו תבלין חריף מדי

הספר הזה הוא חורך קרביים.

יש בספר הזה רשעות למכביר שקשה לבלוע.

הרשעות כמובן

היא לא של ילד הרחוב ושל חבריו,

אלא של המדינה

שרודפת אותם באלימות ובאכזריות.

לא לחינם מופיעה

הרישעות

כבר בכותרת של הספר.

לא הרחוב עצמו הוא משכן הרשע.

ובטח שלא הילדים שגרים בו שהם הגיבורים של הסיפור.

לילדים האלה אין כלום ושום דבר,

הם כמעט מתים מצמא

והם מוצאים דרכים לשרוד ולנחם זה את זה

גם בשיא התהום והניוול האנושי

הספר מכיל תיאורים קשים

של מיניות ואונס ממש

אי אפשר לקרוא

. את התיאורים האלה

במנותק מההקשר שלהם:

במציאות של חוסר כל ,

לא נשאר לילדים האלה דבר להתנחם בו

או להשתעשע בו מלבד גופם שלהם.

את האלימות שהם סופגים מידי השוטרים וההורים

הם מוציאים אחר כך זה על זה.

לצד האלימות והאכזריות יש גם רעות וחברות,

חסד וחמלה שהופכים את הקריאה

בספר לחוויה של אגדה על עוני בעלת מימדים מיתיים כמעט.

יצר החיים וההישרדות בכל מחיר בוקע ושר שיר הלל לרוח האדם ,

שמצליח לברוא יופי בתוך שיח הניוול והיאוש

יש משהו בוטה בספר

שעוסק במיניות של ילדים בצורה מטרידה.

חלק מהתיאורים מרגישים

כאילו נועדו לא רק לזעזע או לגרות.

יש קטעים שבהם הספר הופך ל

גירסא פורנוגרפית של בעל זבוב

וזה מעורר תחושה לא נוחה.

מה גם שהמחבר

לא כותב מנסיונו האישי

אלא על סמך ההיכרות שלו

עם ילדי הרחוב של סודן כעיתונאי.

תיאורי המין אמורים להיות

תיבול לביקורת החברתית שהספר אוצר בחובו

שהיא ישירה ולא מוסווית

אבל איך אפשר להתמודד ולבלוע אותם

? באופן אישי המחשבה

על כך שילדים הם יצורים מיניים

והמחשבה על

רמת הפעילות המינית של הילדים

היא מחשבה לא רצויה.

אז איך לקרוא את תיאורי המין

שהם למעשה אונס לכל דבר בספר?

לפי ההקשר.

הילדים עוסקים

בפגיעה מינית הדדית

זה בזה אלה באלה

משום שהם עצמם

נפגעים ומנוצלים על ידי המבוגרים

והם משחזרים את הפגיעה זה על זה ,

הופכים לפוגעים בעצמם. ו

מה שאינו פגיעה הוא חוסר גבולות.

כריכת הספר זכרונות מרושעים של ילד רחוב

מציאות חיים מפוררת וכאוטית.

זה לא נראה לי סביר שילדים כל כך צעירים

יהיו כל כך פעילים מינית,

אלא אם כן הפעילות המינית הזאת היא

תסמין נוסף למצב הקשה שלהם:

במידה מסוימת

הפעילות המינית הופכת

לנחמה היחידה שלהם

ולמקור העונג היחיד בחיים אבל גם היא

רוויה בשליטה ואלימות

הקשיבות של יוסי לוס

Yossi Loss- במקום ללכת לשייח ג’ראח השבוע השתתפתי בריטריט מיינדפולנס (קשיבות) של

Photo by eberhard grossgasteiger on Pexels.com

. ומה זה נתן לי? הו-הו, הרבה מאוד. קודם כל, התרגול החזיר אותי לעצמי. לתחושה שאני גם חשובה, והחיים שלי ובריאות הגוף והנפש שלי חשובים גם הם, ושווה להפנות אליהם את תשומת הלב שלי. במשך חמש שעות הייתי מרוכזת בעצמי, בתחושות שלי, לא באנשים אחרים ובמה שהם מרגישים. החזרתי לעצמי את התחושה שגם אני ראויה לחיים. הקשבתי לעצמי. לכאב שלי. לכעס שלי. לסבל שלי. התמקדתי בעצמי, מתוך מחשבה שאני רוכשת לעצמי כלים לעבור את הימים הקשים האלה , שהם ריצת מראתון ולא ספרינט. הרבה מתח שהיה בגוף התפזר והתרוקן. וקבלתי תחושה אחרת לגבי הכאבים שלי. הבנתי שהכאב אולי גדול ועצום אבל הוא בר חלוף, ומרבית התחושות, כמה שהן קשות, הן בנות חלוף ומפנות את מקומן לרגשות אחרים. ושמעתי את מה שהגוף שלי אמר לי, שאני אוכלת בצורה לא טובה, שאני לא שמה לב מה אני מכניסה לפה ואני צריכה להיות יותר במודעות לא לגרום נזק לעצמי.

על קשיבות בימים סוערים

לאט לאט אני מתמקדת חזרה בתחושות הגוף. אחרי שהרגשתי מנותקת ממנו. הרגשתי כאילו אני מרחפת בחלל ואני מנסה כמו חללית לעגון את עצמי. מהו העוגן שלי? התחושות בכפות הרגליים. המקומות שבהן הרגליים שלי נוגעות באדמה, נמשכות אל מרכז כדור הארץ. העוגן שלי הוא הנשימה אל הבטן והתחושות שיש לי בבטן. לפעמים אני מרגישה כועסת ועצבנית ומתברר שפשוט כואבת לי הבטן. הגוף מדבר בשפה משלו, שפה של תחושות. קשיבות היא תהליך של ללמוד את השפה הזאת . ולהפסיק לברוח מן הריקנות ולמלא אותה בתחושות לא נעימות אלא לנסות לשהות איתה. אולי זוהי המהות של המיינדפולנס, של הקשיבות. לשהות ולא לברוח.

– כל אחד יכול עם ד”ר יוסי לוס-קשיבות

קישורים לקריאה נוספת אודות קשיבות- מיינדפולנס

דף הפייסבוק של יוסי לוס- מיינדפולנס כל אחד יכול

אתר האינטרנט של דוקטור יוסי לוס

About Yossi Loss, Phd

כשהדברים מתפרקים- מאת פמה צ’ודרון, קישור לספר דיגיטלי

קשיבות – מיינדפולנס והמהפכה השקטה בחינוך,אורן ארגז, קישור לספר דיגיטלי באתר עיברית

Continue reading “הקשיבות של יוסי לוס”