חיזור ואמון

אימון  וחיזור תחת קפיטליזם

סיפור על חיזור אשר לא עלה יפה ועל אמון שהופר

באחת הקבוצות בפיחסבוק סיפר גבר אלמוני את סיפורו.
הוא היה בקשר רומנטי עם אישה נשואה
שסיפרה שחייה תחת טרור כלכלי ומנסה להיחלץ ממנה.
אותו הגבר ניסה לסייע לה לסיים את הקשר ולצאת לחופש ועצמאות.
אותה אישה סיפרה שאין לה השכלה ואין לה מקצוע.
הגבר החליט להשאיל לה את כרטיס האשראי שלו לשבועיים ונעקץ בסכום של עשרים אלף.
האישה נעלמה בסוף השבועיים האלה.
החלק הקשה בסיפור הוא לא רק המעשה עצמו אלא התגובות.
אפס חמלה ו אמפטייה והמון שמחה לאיד ושיפוטיות.
על מה בעצם?
 שהאיש הזה נתן אימון במישהי שלא מגיע לה?
 שהאמין לה? שרצה להיות אביר על סוס לבן?
נכון, לתת כרטיס אשראי לאישה שאתה מכיר פחות מחודש זה סיכון
ויש שיאמרו מיותר. גם קשר רומנטי עם אישה נשואה הוא לא בחירה הכי רציונלית.
אבל עצם נתינת אימון והרצון לעזור – מגיע על זה צל”ש.
ולהרגיש מזועזע כאשר מישהי מתארת בפניך מסכת אלימה של כפייה ושליטה: בריא ונכון.
לתת אימון ולרצות לעזור זה חטא ופשע אך ורק תחת הקפיטליזם.
אני מאחלת לאותו גבר אלמוני שיפגוש נשים אחרות
שידעו להעריך את טוב ליבו ונדיבותו ושהיקום יפצה אותו.
ואני מצטערת על המוסר שאנחנו חיים לפיו, שעל פי המוסר הזה,
טעות בשיקול דעת היא חטא שצריך לשלם עליו מחיר כבד.

על החיזור

מה מחפשת חיזור ואמון
מה מחפשת- צילום מסך כותבת אנונימית
לא מזמן היה פוסט של אחת, יועצת זוגיות בשם צילה שנהר שטען
שגברים כבר לא מתחילים עם נשים בגלל ה”פמיניזם”,
וכי הם פוחדים שיאשימו אותם בהטרדה מינית.
אין זאת כי לא מיניה ולא מקצתיה.
הסיבה האמיתית
לדעתי שבגללה גברים לא מתחילים עם בחורות זה כי יש אפליקציות.
השפע בלתי נגמר, וגברים מרגישים שכבר אין צורך לחזר.
שולחים הודעות בקופי-פייסט, בתפוצת נאטו– “מה מחפשת?” (תמיכה בבלוג בלינק)
מנסים לחתור לווטסאפ תוך שני משפטים,
ותאכלס האינטראקציה דומה יותר לעסקת סמים בטלגראס מאשר לחיזור.
מה מחפשת? מישהו שיעשה לי ילד וירצה להתמסד לפרק ב’.
זאת בטח לא התשובה שרצית לשמוע.
הקפיטליזם מסחיר כל דבר, גם את הרומנטיקה.
זה שוק בשר.
ולכן מבחינת הצד השני, הוא מעוניין למקסם רווחים.
הוא לא בא לתת, הוא בא לקחת.
המטרה: להשיג מין בכמה שפחות מאמץ והשקעה.
בלי להכביר במילים כמו שאומרים.
למרות הנבצרות הרפואית, כשירות למי שעדיין עוקבת אחרי,
אפליקציית ההיכרויות המועדפת היא כנראה טוויטר.
נכון גם שם רעיל ויש מלא מתחזים שרלטנים ואנשים רעים,
אבל לפחות שם מי שמתחיל איתך לפחות עקב אחרייך קצת,
קרא אותך קצת ואת אותו ויודעים פחות או יותר במי ובמה מדובר.
מרגיש קצת יותר מכבד.

אוריינות מתמטית

סיפור לשבת ששמעתי מ
קארין בוטבול ביבליותרפיה:

אישה אחת יקרה המתינה זמן רב לקצבת הנכות המיוחלת.
המתינה, המתינה, וכמעט שגוועה ברעב.
עכשיו- כאשר מגיע סוף סוף הכסף מביטוח לאומי,
הוא תמיד מגיע רטרואקטיבית- התשלום מרגע הגשת הבקשה לקצבה.
לא מרגע אישור הזכאות לקצבה.

וכך יצא, שבמהלך חודשי ההמתנה הארוכים הצטברה והצטברה הקצבה,

תפחה עד שהגיע לסכום “מכובד” של עשרות אלפי שקלים.
אף אחד לא מתעשר מסכום כזה,

אבל עם כמה עשרות אלפי שקלים ביד, וקצבה קבועה,

אדם יכול לשכור דירה קטנה עם שותפים, לרהט אותה, ועוד נשאר כסף לאוכל.

אפשר,

עם כמה עשרות אלפי שקלים לעמוד על הרגליים

מי שהיה קודם ממש על הקרשים.

קאריני היקרה שליוותה את אותה אישה שמחה בשימחתה,

וביחד רקמו תוכניות, להתחיל לחפש דירה

ואולי אפילו לקנות כבר שטיח, או קומקום חשמלי.

למרבה הצער, מקצת החלומות והתוכניות התגשמו.

כסף נעלם כמו שהגיע, התאדה מהר מאוד לאפס.
איך אתם שואלים?
ובכן, האישה היקרה אומנם הייתה זכאית לקצבת נכות,

אבל פנו אליה בהצעה מאוד מפתה. הציעו לה “הכנסה פסיבית”

, כלומר- סכום כסף קבוע נוסף שיכנס לחשבון הבנק שלה

מדי חודש תמורת השקעה צנועה

של כמה עשרות אלפי שקלים,

אשר עתידים להכפיל את עצמם אקספוננציאלית.
אם היקרה הזאת

הייתה לומדת חשבון,

היא בוודאי הייתה יודעת,

שמודל עסקי כמו שמציעים לה –

הוא “פירמידה”, כלומר: נוכלות

. רווחים כמו שהציגו בפניה יש רק בחלומות.

ו”הכנסה פסיבית”

זה מושג מונפץ של נוכלים מהמרשתת.


האישה היקרה נשארה בלי כלום כמעט,

רק עם אותה קצבה זעומה מביטוח לאומי.

מוסר השכל:

לימודי מתמטיקה וחשבון לפחות ברמה בסיסית אמורים

למנוע טרגדיות כמו אלה שקרו לאישה היקרה הזאת.

לא לדעת חשבון ברמה בסיסית בעולם הקפיטיליסטי

זה להיות כיבשה ביער של זאבים.

חייבים לפחות לדעת את כללי המשחק הבסיסיים כדי לא ללכת כצאן לטבח.


הכנסה פסיבית 

היא הכנסה הנובעת מתזרים מזומנים המתקבל על בסיס קבוע,

הדורשת מינימום מאמץ על ידי בעליו (תאורטית השקעת מאמץ חד פעמי).

ניתן לסווג הכנסה לשלושה סוגים: הכנסה פעילה, הכנסה פסיבית והכנסות מתיק.

הכנסה פסיבית מגיעה רק משני מקורות: פעילות השכרה או “

פעילות מסחרית או עסקית בה אינך משתתף באופן מהותי”

. מוסדות פיננסיים וממשלתיים אחרים מכירים

הכנסה פסיבית בדרך כלל מלווה במס.בה גם כהכנסה המתקבלת מצמיחה בהון או ביחס לתכנון שלילי.

הקבוצה של שגב אפריאט
הקבוצה של שגב אפריאט בפייסבוק

 

הקבוצה הרשמית של העמוד “עוצרים את הנוכלות של הפירמידות”.

פסטיאולה

פסטיאולה: המשך של עלילת דם ורדיפת אולה

עלי יש מה להגיד. על כל בן אדם יש מה להגיד. תמיד יש מה להגיד על כל אחד.

אף אחד הוא לא חף מפשע, אבל אף אחד לא מגיע להיות להיות אשם בהיותו קורבן.

אני זרקתי אבנים כשהייתי באטרף

זרקתי אבנים על החצר של השכנים שלי,
שהשיפוץ המתמשך והלא חוקי שהם עשו
חירב את חיי.

אפילו נעצרתי על הרקע הזה-
סכסוך עם שכני.

קל היה לקחת את הסיפור הזה ולהוציא אותו מההקשר ולתאר
אותי בתור אלימה ואפילו מסוכנת.

הינה עובדות נוספות:

א. אני רגישה מאוד לרעש

. השיפוצים שהשכנים עשו התחילו כל יום בשבע בבוקר

והסתיימו בשעה שבע בערב, בקיר לידינו

. לא יכולתי לשבת רגע בשקט בבית בלי שהריצפה תרעד.

ב. השכנים האלה גם זרקו את כל האשפה של השיפוץ לחצר שלנו.

חלק מהאשפה אפילו הניחו לנו ממש מתחת לחלון.

ג. בעל הבית תמך בי והודה לי. למעשה-

הוא אפילו הצדיק את המעשה שעשיתי.

אחרי שעזבנו, הוא עבר להתגורר בדירה במקומינו,

והשכנים האלה המשיכו למרר את חייו,

וכל פעם היה נזכר איך הם שיגעו גם אותי, רק שאני הגבתי יותר בקיצוניות.

ד. אנשים מגיבים בקיצוניות במצבים של יחסים מורכבים

כמו יחסי שכנות ויחסים רומנטיים. אף אחד מאיתנו

ואף אחת לא צדיקה תמימה ולא אוהבת שדוחקים אותה לקצה.

ולפעמים, במצבי קיצון, יוצאים מאיתנו דברים לא נעימים בכלל.

ה. אולה קרבצ’נקו ושמעון שוקרון היו במערכת יחסים רומנטית

, אחרי שאולה יצאה מקשר אלים ומתמשך עם אדיר חבני.

מה לעשות שאנשים שמרביצים להם חלק גדול מהחיים,

האלימות הופכת להיות במידה מסויימת חלק מהם, חלק מאיתנו,

וקשה להעביר חיים שלמים בחושך בלי שהחושך הזה יהפוך להיות חלק מאיתנו.

ו. יש הפנמה של התנהגויות אלימות אחרי שאנחנו סובלים מהם כל החיים

. לפעמים אנחנו אפילו מפנימים חלקים מהאישיות של הפוגע ושל התוקף.

ז. אל תשפטו את אולה

 

 

, כדי שחס וחלילה לא תימצאו את עצמיכם כשאתם נשפטים לפי אותם סטנדרטים.

אולה בטוויטר
אולה בטוויטר

 התחדשות הרדיפה וציד המכשפות – תגובתה המלאה  של אולה לפסטיאולה

לכתבה על שמעון שוקרון- אצל אדווה דדון. לצערי הם חתכו את רוב התגובה בחוסר הגינות. אז הנה היא כאן.

Ola_kravechenco


אישפוז ועיצוב התנהגות

קשה לי להיות לבד בבית ושאין מי שיכין לי קפה.
אני מאוד רוצה שיטפלו בי.
שיבשלו, ינקו, יעשו קניות בשבילי.
אני רוצה להיות ילדה קטנה.
לרצות להתיילד, לעבור רגרסיה, לרצות להיות מטופל ומוחזק זה רצון לגיטימי.
בדרך כלל כשיש מחלה, האדם נחלש,
וההיחלשות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות ילדותית וחסרת ישע.
בתי החולים הפסיכיאטריים :
בחלום ובפנטזיה שלי
אלה מקומות שבהם מבוגרים יכולים ללכת אליהם ולהתנהג כמו ילדים קטנים,
לדרוש ולצפות, שיטפלו בהם.
במציאות, בתי החולים הפסיכיאטריים האלה מספקים את הצורך
הזה רק עבור חלק מהאנשים, באופן נקודתי ומוגבל.
דבר נוסף שעושים בתי חולים פסיכיאטריים-
לתת טיפול רפואי למי שזקוק לו באופן אקוטי
. כאשר המצוקה של האדם נגרמת על ידי חוסר איזון תרופתי,
האישפוז יכול לעזור לחזור לאיזון, במצבים מאוד קיצוניים, שהם למעשה
, בחלק מהמקרים- גם מצבים גופניים לכל דבר.

יותר מדי סלטים קורעים את הפיתה הטיפולית.

הטענה היא- שלא נכון ולא צריך לאפשר לאנשים מבוגרים להיות ילדים קטנים
רק כי לא מתחשק להם להתמודד עם החיים. ואי אפשר לעצור ולנוח לפי הצורך.
בית החולים יכול לסייע רפואית במצב שבו המצוקה הנפשית נגרמת על ידי חוסר איזון כימי במוח
, שזה לא כל מצב פסיכיאטרי , אלא למעשה- לעניות דעתי, מיעוט שלהם.

טיפול נפשי מעמיק ניתן היום בקהילה, וכך יוצא, שאדם בקריסה,
שכלו כוחותיו בגלל מצוקות חיים, בעיות חיים, חוסר מזל ללכת,
יש לו מעט מאוד מענה טיפולי, אם בכלל.
אפילו אם המצוקה היא אקוטית ברמה של אובדנות וחוסר תפקוד חס וחלילה.
אני חושבת – שצריך להיות מציאותיים. בתור התחלה –
חייבים לדרוש שמי שנמצא בבית החולים
לצורך קבלת טיפול רפואי יקבל אותו בצורה מכבדת ובלי כפייה .
אחר כך אפשר לחלום על מערכת בריאות הנפש שתהיה אחרת, קהילתית יותר
, כזו עם הפנים לציבור הרחב,
כזו שבה גם אנשים שפשוט תשושים מהתמודדויות
של ה”חיים עצמם” יהיה להם מקום ומענה.

עיצוב –

(בעקבות הכתבה בפוליטקלי קוראת-
יחסים טיפוליים הם יחסי היררככיים.
אלה יחסים שיש בהם יחסי כוחות.
לאו דווקא כפייה וניצול בהכרח,
אבל אלה לא יחסים שיוויוניים.
אחרי חמש שנים
שאני מטופלת אצל אותו פסיכיאטר-
אני לא אותו בנאדם.
זה לא התרופות שהוא רשם לי ששינו לי את המוח.
זאת האינטראקציה הטיפולית.
הוא הרי פוגש אותי ברגעי השפל של החיים,
במקומות הכי פגיעים וכואבים שלי.
הוא מלווה אותי בכל המשברים.
אז באופן טבעי- הוא משפיע עלי.
זאת לא השפעה שלילית , ממש לא.
אפשר לקרוא לזה הכוונה,
או הדרכה, או הנחייה לדרך מסוימת.
דרך של רוחניות.
הפסיכיאטר שלי הוא אדם מאמין, וגם היפי
האמונה שלו היא שעיסוק ברוחניות חיובית
בריא לנפש ואפילו יכול לייתר את הצורך בתרופות.
ובעיקר – הוא השפיע עלי לשנות את הגישה ואת ההסתכלות לחיים.
המנטרה הראשונה- “זה שאני פסימית לא אומר שאני צודקת”.
המנטרה השנייה- “הכל לטובה”.
אני מודה ומברכת על ההשפעה של הפסיכיאטר על חיי,
מצד שני אני חושבת, כמה מורכב וטעון המפגש הזה.
שבו למישהו יש כוח לכונן אותך כסובייקט, שאתה כמו חומר ביד של היוצר.
מלכתחילה אולי היה עדיף שנמצא את עצמינו תמיד
אך ורק במערכות יחסים שיוויונית, אבל המציאות היא לא שיוויונית וכך גם היחסים הבינאישיים שלנו.
עצתי הידידותית מלב אוהב: שימו לב , בידי מי אנחנו מפקידים את הכוח העצום הזה עלינו.

שירות לא אנוכי

שירות-

ביוגה של שיבננדה,
אותה למדתי ותרגלתי המפתח לאושר הוא לחיות את החיים בשירות לא- אנוכי למען הזולת.
האגו עומד ביננו לבין האושר וגורם לנו להאמין באשליות מזיקות ובשקרים שהם נעימים ונוחים
. על מנת להגיע לאמת על הטבע האלוהי של עצמינו,
אנחנו נדרשים להתפכח ולהפסיק להאמין באשליות של גדולה עצמית.
לשם כך- אנחנו נותנים שירות.
אפילו אם מדובר בלנקות אסלה עבור קשיש, המטרה היא לכוון את הלב למען הזולת,
וכך להתקרב לטבע האלוהי שמאחד את כולנו, לראות מעבר לפירוד,
לפיצול ולניתוק של העולם, אחדות גמורה ומוחלטת עם הטבע האלוהי,
השרוי במצב של נועם תמידי (סאט צ’יט אנאנדה).
היוגה של שיבננדה שייכת למסורת ההינדואיסטית ,
גם במסורת של הבודהיזם הטיבטי- יש את הבודהיצי’טה,
הלב הער והאציל אשר מזדהה עם הסבל של הזולת ופועל להקל על עליו.
ולכן, מבחינת התורות הרוחניות שגדלתי עליהן,כל שירות למען הזולת,
גם הפשוט ביותר הוא סוג של קיצור דרך להארה רוחנית,
כאשר הוא נעשה בכוונה לא אנוכית.
ההישגים הרוחניים שאנו משיגים בחיים האלה גם צריכים להיות חשובים לנו.
לא רק הישגים חומריים וחיצוניים.
להתגבר על שקרים ואשליות מזיקות של האגו זה הרבה מאוד.
ולכן, מנקה של משרדים ובתי חולים יכול להיות אדם הרבה יותר מואר
ממי שמכתיר את עצמו בכתרים של “מרפא” “מטפל” “צינור ריפוי”, “מואר” ומה לא.
המנקה חופשי ומשוחרר משיעבוד לשקרי האגו,
לעומתו, המרפא והמטפל המואר, העולם כולו לא מספיק להכיל את האגו שלו

מסיפורי חנות הנוחות

ירדתי לתחנת הדלק כי בצוק העיתים, חנות הנוחות של תחנת הדלק
היא בית מרקחת לתרופות ללא מרשם למי שלא יכול לכתת את רגליו לבית המרקחת,
שכמקובל בירושלים, שוכן בפיסגה של הר די גבוה ומרוחק.
התור שהשתרך בחנות הנוחות הזכיר לי שזו השעה שחנות הנוחות היא למעשה
בית הקפה השכונתי. כמו שיש שעות בקופת חולים שהאחיות רק לוקחות בדיקות דם.
התור לקפה הזכיר לי קצת תורים ללחם ברוסיה הסובייטית,
ולכן החלטתי לוותר.ובכל זאת עמדתי כמה דקות והתענגתי על המפגש ההיברידי בין התרבויות.
לא- לא דו-קיום ערבי יהודי…
אלא מפגש בין תרבות השירות הקולוניאליסטית, מורשת המנדט הבריטי ותרבות הקפה הלבנטינית.
מצד אחד, הקולוניאליזם מלמד את היליד וכופה עליו להיות תכליתי, יעיל, מדויק, נמרץ,
שלא לומר עניו ומאיר-פנים ושמח בחלקו.
מצד שני, שתיית קפה במזרח התיכון לא נחשבת למותרות.
כאן מבינים שקפה זה דלק, זה משקה אלים,
ויחד עם זה תענוג שאפילו הפועל הכי עני יכול להרשות לעצמו.
הקפה הוא היין של האנשים העובדים וזה הקפה של יום ראשון.
לכן – אף עובד כאן לא מתהמה.
כמיטב המסורת האיטלקית, חולטים את הקפה ומגישים תוך שלושים שניות
ושותים אותו בשלוק, בעמידה.
רצף הפעולות של הכנת הקפה הוא כמו סימפוניה
שאינה נקטעת אלא מסומנת על ידי חלוקה לחלב וסויה.
אף אחד לא מעז להתפלצן, לתפוס עליך תחת או להחמיץ עליך פנים כמו בתל אביב.
אף אחד לא מעלה על דעתו שאתה תחכה רבע שעה עד שיוציאו לך קפה.
ובמחשבה הזאת- נדמה לי שקולוניאליזם הוא לאו דווקא דבר רע,
במיוחד כשהוא מעצב את תרבות השירות ביאושליים, שאין הרבה דברים טובים לומר עליה.

שירות לא אנוכי למען הזולת

כתבתי בפוסטים הקודמים על
” שירות לא אנוכי למען הזולת”.
שירות כזה לא תמיד עוטף את עצמ
ו במלל נאור
ומואר בשפת האור והאהבה.
ה”שירות הלא-אנוכי”
למען הזולת לפעמים זה להיות מורה,
עובדת סוציאלית,
מטפלת סיעודית בקשישים וכן הלאה.
התגמול הכספי בעבודות האלה נמוך מאוד,
אבל התגמול הרוחני מאוד גבוה.
זה קיצור דרך להארה רוחנית,
או למשבר נוראי.
פגשתי לא מעטים מהמטפלים הסיעודיים בקשישים
ודברתי עם חלק מהם.
יש מטפלים שמגיעים מארצות כמו נפאל, או סרי לנקה,
והם בודהיסטים- הטיפול בקשישים נעשה מתוך המסורת
והתורה הרוחנית הזאת.
הטיפול הסיעודי בקשישים
הוא עבודה רוחנית
כי הוא מה שמפריד אותנו ממלכת החי,
זו העשייה הראשונה של התרבות האנושית.
אילו עבודות אלה היו עבודות בשכר גבוה,
יש חשש לכך שהעוסקים בהם לכאורה –
היו עלולים ליפול לאנוכיות ורדיפת בצע.
השאלה- מהו שכר גבוה?
מן הסתם העוסקים ב”מלאכות הקודש”
(או בעבודות של יצירת התרבות של האנושיות)
לא צריכים להיות עשירים מופלגים ,
עשירים כקורח.
אבל רוחניות אין פירושה “סגפנות” או “התנזרות”.
להיפך- מחסור ועוני פוגעים ברוחניות של האדם
וביכולת שלנו להתחזק כדי לתת שירות לא אנוכי לזולת.
אסור להעניש מצד שני על רוחניות במניעת תגמולים חומריים.
אני חושבת שזה משחק מתמיד למצוא את האיזונים הנכונים,
בין חומריות לרוחניות, אבל כאשר אני הולכת לחפש רוחניות
אני לא מחפשת אותה באשרמים , פסטיבלים, מקדשים והיכלות
אלא בעבודה היומיומית שעושים החברים הצנועים והענווים שלי
אום- בודהיסטי

תמיכה בנחמה תאנה

נחמה תאנה צילום מסך פייסבוק

הייתי נערה וגם בגרתי , יש שיאמרו שאפילו הזדקנתי.

ולא ראיתי , בדרך כלל,שאנשים משתגעים כך סתם,

יש מאין, אם לא משגעים אותם.

נראה לי- שהתגובה ההגיונית והמסתגלת למציאות משוגעת,

היא להשתגע ביחד איתה, לפחות באופן זמני או במידה מסוימת.

השיגעון הוא הגנה מפני מציאות בלתי נסבלת,

לעיתים המציאות הזאת היא מציאות של פגיעה מינית בילדות.

 הייתי נערה, ועכשיו אני אישה,

וניסיון חיי לימד אותי שאין פגיעה מינית

שאינה פוגעת גם בגוף וגם בנפש.

יש שאומרים שאונס הוא בגדר רצח של הנשמה.

ואני חושבת- אנחנו הנשים בורכנו וגם קוללנו בכישרון לקום מחדש

ולהיאבק כל יום גם לאחר שהנפש נרצחה,

להתחיות כמו עוף החול מהריסות שהרסו בנו פורעים ומחריבים.

אני לא מכירה את נחמה תאנה באופן אישי.

את האמת- גם חברות של חברות של נחמה איני מכירה.

אבל הכרתי בימי חיי לא מעט נשים שנפגעו והעיזו להתלונן ,

ותמיד מצאו מה להגיד עליהן, ותמיד נמצא מי שיגיד.

עלי כמתלוננת נאמר ונכתב כל דבר אפשרי

 כך  טענה המשמיצה הראשית שלי.

ןלכן אני נוהגת לקחת השמצות נגד מתלוננות

באשר הן עם קורטוב של מלח , כמאמר הפתגם האנגלי

על אחת כמה וכמה כאשר ההשמצות כנגד נחמה תאנה

מופיעות מחשבונות מותממים-כלומר,

תוכן שהוא לא רק אנונימי, אלא גם

.קשה מאוד לאתר  את המקור שלו , אם בכלל קיים

עצם הטענה לכאורה נחמה סובלת מ”תסביכים” ולכן אינה מהימנה

אינה מקובלת עלי- לא סביר שאישה תעבור פגיעה כה קשה מרב נערץ

ותצא מאה אחוז, בלי שום נזק.

הצלקות הנפשיות עשויות לחזק דווקא את טענתה של נחמה תאנה שהייתה פגיעה

יתר על כן יש לזכור שעל סמך העדות שפורסמה בפייסבוק – לא נקבע דבר.

הרב טאו ממשיך לכהן כראש ישיבת הר המור

וגם לא התקבלה ידיעה על פתיחה של חקירה פלילית בעניינו.

כל מה שקרה זה שכמה פמיניסטיות קראו את דבריה של נחמה תאנה

והחליטו שהם ראויים להתפרסם, ולהיבדק

חלק מן הפמיניסטיות גם אמרו “מאמינה לך” ,

שומו שמיים ואני רוצה להזכיר שלא מרשיעים על סמך אמונה

אלא על בסיס ראיות

 

נחמה תאנה צילום מסך פייסבוק
צילום מסך נחמה תאנה

המלחמה הגרעינית והמתלוננת נגד הרב טאו

הפייסבוק של נחמהתאנה
https://www.facebook.com/yiska.eliav/posts/1125024295034008

הפייסבוק של נחמה תאנה

שונאת ללכת לישון.

אני תמיד מנסה לדחות את רגע ההליכה לשינה,

כי הסיוטים מפגישים אותי עם הפחד הכי גדול,

הפחד ממלחמות.

חלמתי סיוט נוראי שבו חבורת ילדים ניסתה ללא הצלחה 

למנוע מסין לשגר פצצת אטום ולא הצליחה.

ובחלומי ראיתי את הפטרייה ,

צומחת ומיתמרת לשמיים.

שמעתי את צעקות הניספים.

נדמה לי שהקדשתי חלק לא מבוטל מחיי

בניסיון להימנע ולמנוע מלחמות.

הכוחות שלי דלים כל כך.

אני תוהה איך אנשים אחרים ישנים בשקט

, מבלי לפחד ולחשוש משואה גרעינית .

או ממלחמות בכלל.

בשבילי, פטריית העשן הגרעיני

מלווה אותי מהסיוטים עוד מגיל קטן.

וגם אם זאת לא הפטרייה עצמה,

אני חולמת הרבה על ירי גז מדמיע ורימוני הלם.

בחלומי יורים עלי בכינון ישיר.

ואני לא מצליחה להגן על עצמי ועל אחרים.

אני קמה כל בוקר ושואלת את עצמי

מה אפשר לעשות יותר

כדי למנוע את התרחיש הנורא של הכחדה המונית.

ואיך אפשר להיות כל כך אדיש כשהחרב מתהפכת על ראשינו.

אין לי ממש ברירה, אני זקוקה למנוחה,

ותיכף אחזור לישון, והפטרייה, היא תחכה לי שם בחלומות

כמו סיוט שממתין להתגשם.

 

ייתכן שזו תמונה של ‏טבע‏

שערוריית הרב טאו

אבל כן, מתוך מאה מקרים של מתלוננות,

בלחץ ובקושי יהיו אחת או שתיים

שבאמת כנראה “מתלוננות שווא”.

גם על ההגדרה של “תלונת שווא “

אפשר להתווכח.

שתי טענות

שנטענו על ידי חסידי הרב טאו הן שקריות בעיני

 הרב טאו נרדף בגלל שאנחנו מתנגדות אליו פוליטית:

שקר וכזב, אין איפה ואיפה ואין הנחות לחברים.

דין הרב טאו כדין מטרידים אחרים

מהמחנה הפוליטי שלי.

להיפך,

בימים כתיקונם

אנחנו מקפידים ומחמירים פי אלף עם אנשי שלומינו.

. “מאמינה לך” זה צ’ק בלי כיסוי:

זה ממש לא נכון!

בכל מקרה

אנחנו משקיעות שעות על גבי שעות של הקשבה

וניסיון לרדת לעומק העניין.

טעויות קורות

. אנחנו מאמינות, עד שמוכח אחרת.

כאשר מוכח אחרת

נהיה הראשונות לרדת מהעץ,

להודות בטעות ולהתנצל.

אם אכן מדובר במתמודדת נפש

בקטע לא טוב ולא חיובי בכלל,

הדברים האלה סופם

להתברר ולהתגלות.

לתלונות שווא אין רגליים.

את האמת

אני לא שמחה

בכלל שיש מתלוננת נגד הרב טאו.

זה שיברון לב עצום למחנה שלם

אם הדברים יתבררו כנכונים.

אני לא שמחה בנפילת אויבי הפוליטיים,

ואני מחמירה ומכבידה פי כמה וכמה

עם מי שאני מחשיבה לבני ברית.

אנשי הרב טאו יאלצו למצוא טענות אחרות

לטעון כנגד המחנה הפמיניסטי שתומך במתלוננת.

אם ההאשמות נגד הרב טאו אין להן בסיס,

אני מתחייבת קבל עם ופיחסבוק

שאני אקנה לעצמי כובע וגם אוכל אותו בשידור חי.


רשימת שקרים (חלקית) שהתפרסמו עלי כאשר התלוננתי:

א. אני אשת תקשורת שביקשה להתקדם דרך חדר המיטות:
לקרוא לי “אשת תקשורת” זה ממש אירוני
. מי שעוקב אחרי יודע היטב שיותר נכון
לכנות אותי “אשת חוסר-תקשורת”.
ב. המצאתי ובדיתי אונס כדי להסתיר מבן זוגי שבגדתי ממנו:
לצערי הרב אני לא באה עם הפיצ’ר של הסתרת בגידה.
לצערי – אם כבר הייתי בוגדת בבן זוג, גם כן לא סביר,
הייתי מתוודה בפרטי פרטים גראפיים והכי עסיסיים,
כיאה לאקסהיבציוניסטית שאני.
ג. הרסתי חיים של מאות
אם לא אלפי גברים חפים מפשע בקלות מקלדת בלתי נסבלת:
קל זה בטח לא, על חזקת החפות בעידן הפטריכארכיה י
ש לי לומר רק פחחח..
ולאף אחד לא נהרסו החיים
בגלל פוסט שכתבתי עליו בפיחסבוק.
רוב הפוגעים חיים יותר טוב ממני.
ד. אני סובלת מ”בעיות נפשיות”
זה דווקא נכון, אבל אין לי עיוות בתפיסת המציאות
אלא דווקא הרבה תובנה על מה שקרה.
תמיד כשיש תלונה יצוצו שקרים ,
חצאי אמיתות, שמועות ובדיות כנגד המתלוננת.
כשיש כל כך הרבה שקרים והשמצות, האמת טובעת בתוכם.
חכו רגע לפני
שאתם קונים עדויות אנונימיות
של מי שהיה לכאורה הגרוש של נחמה תאנה
או של מאן-דהוא בינימין שיינברג
שנראה כמו טור של מידה על סטריאודים.

אחרי חודשיים של מחלה

גם אם אני אתקשר לפסיכיאטר שלי

ואספר לו שחתכתי וורידים, אני עומדת לקפו

מהגשר ונרדפת על ידי חייזרים –

הוא עדיין יציע לי לתרגל קשיבות
(מיינדפולנס).
אני מעריכה מאוד

את העמדה של הפסיכיאטר שלי מזה חמש שנים-
כן, הוא רושם תרופות ,

כמה שצריך ולא נרתע מהעלאת מינונים.
מצד שני, הוא רושם תרופות עם קורטוב של מלח.
הוא לא מוותר ותמיד מזכיר-
אפשר גם אחרת.
הוא מאמין שאדם שחי אורח חיים בריא

לא צריך לקחת תרופות בכלל.
את ראי הנפש אין לצבוע.
תרופות מקלות על תסמינים, לא פותרות בעיות.
וצריך להיזהר מאוד מלהגיע למצב

שבו לוקחים תרופות פסיכיאטריות
פשוט כדי להתחמק מלהרגיש רגשות לא נעימים.

תרופות פסיכיאטריות

נועדו להקל על

תחושות בלתי נסבלות.

לא לפתור ריקנות או בדידות.
לא לשים שמיכה על שריפה.
וכאן נכנס לעניין המיינדפולנס.

הקשיבות.
גם כשלוקחים תרופות,
לומדים לזהות
מתי הרגשות

הם לא נעימים אבל נסבלים
ומתי התחושות

הן בלתי נסבלות.
אין סתירה בין קשיבות (מיינדפולנס)

לטיפול פסיכיאטרי קונבנציונלי.
להיפך. דווקא נטילת תרופות

מחייבת הרבה הקשבה,

להבין איך התרופה משפיעה עלי,

מה היא עושה לי.
גם אנשים במצבים קשים מאוד יכולים לתרגל.
למעשה- באשפוזי יום

עושים הרבה שימוש בכלי המיינדפולנס.
גם במצבים מאוד קשים של סבל ויאוש

, אסור לאבד תקווה!


השירות הציבורי

צריכה להרגיע את עצמי.

זה לא שמערכת הציבורית

מנסה להרוג אותי עם אדישות.

זה עניין של משאבים ותקציבים.

ככל שיש עומס גדול יותר על המערכת,

איכות הטיפול יורדת.

ויש קורונה.

אבל מה אני אשמה

שיש קורונה?

ולא נדבקתי בקורונה.

נדבקתי בחיידק שלא

מועבר לאדם לאדם.

לרופא שבודק אותי אין זמן

אפילו להקשיב לי.

הוא עובר בראש שלו

על כל הפנים של הממתינים לו.

אני רזה, צעירה יחסית

ונחשבת “בריאה באופן כללי”

למעט הפרעת חרדה ודיכאון,

פוסט טראומה.

אז הרופא צריך לעשות סדר עדיפויות.

מה לעשות,

מי שקשיש,

מי שסובל ממחלה כרונית

ואפילו מי שסובל מעודף משקל

נראה יותר “חולה” ממני.

הרי ממילא מטפלת בי

(טוב)

יש לציין מערכת בריאות הנפש,

אז מבחינת הרופא-

המצב שלי הוא לא בעיה שלו.

הבעיה הקשה שאני מתמודדת איתה

כשאני מגיעה אל הרופא

היא “תסמונת המתחזה”.

כלומר- התחושה שאני בעצם בסדר

ורק מנצלת את זה שיש שירות צבורי

והביקור אצל הרופא הוא בחינם

מחלת עור

מחלת עור.

אני עדיין לא יודעת איך לעכל את זה.

כי הדבר האחרון שאני רוצה זה דאגה או רחמים.

(אהבה וחיבה תמיד טוב).

הייתי חולה במחלה שעלולה להיות מסכנת חיים.

זה לא קרה- כלומר,

לא הגעתי למצב מסכן חיים.

אבל ידעתי מה המצב,

עד שהגעתי לחדר מיון

ועשו לי את כל הבדיקות.

בבוקר הרופא המתמחה אמר,

שהתוצאות של הבדיקות לא מראות

שיש מחלה פעילה.

מבחינת מה שרואים בבדיקות,

לא רק שהמחלה לא פעילה,

אין שום דבר שהוא לא תקין.

רחמים לא דרושים כאן

כי צריך לשמור אותם לאנשים

שהיו חולים באותה מחלה

ולא יכלו להגיע לבית חולים ולהיבדק.

בלי רפואה ציבורית,

אדם שחולה במחלה שהייתה לי-

יכול למות בבית מזיהום שחודר לדם ולעצמות.

כמה שאני מתייסרת בהמתנה לרופא עור-

אני לא סובלת ולא קרובה למצב מסכן חיים, להיפך.

אני בסך הכל די בריאה,

ואני אוכלת אוכל בריא , מזין ולא זול.

יש לי נגישות רציפה לשירותי בריאות.

אנשים עושים הרבה טעויות בחיים,

אבל לדעתי לא צריך לשלם על טעויות בחיים.

אין אדם שמגיע לו למות במיטה מחיידק

שאפשר לטפל בו בעזרת אנטיביוטיקה.

אנטיביוטיקה מהסוג הכי פשוט וגנרי.

לא חייבים להסכים על כל סל התרופות,

תסכימו איתי שאין אדם בעולם שמגיע לו למות כך.

צלוליטיס

כאשר יש צלוליטיס, נפתחים פצעים כל הזמן.

חייבים לשמור בצורה קפדנית על היגיינה. נכון, אני חולה,

אבל אני חולה בדירה משלי שאותה אני מנקה כל היום,

עם מכונת כביסה שמאפשרת לי

להחליף בגדים שלושה או ארבע פעמים ביום, ומצעים פעם ביום.

קשה לדמיין איך אדם מחוסר בית

מתמודד עם מחלת עור שעלולה להפוך קטלנית.

איך מטפלים בפצעים הפתוחים שלא יזדהמו?

בשנת 2015 היו 16,500 מקרי מוות מצלוליטיס,

אני מוכנה להמר

שכל המקרים האלה היו מקרים של הומלסים וחסרי בית

מחלת עור

עור הוא הגבולות שלנו עם הגוף.

מה שמגן ומפריד ביננו לבין העולם.

אני כבר שנים חיה במלחמה על גבולות הגוף שלי.

בתוך מדינה ששנים נלחמת על הגבולות הטריטוריאליים שלה.

האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

ואני מרגישה כאילו כל הגבולות שלי נפרצו.

בגלל זה חליתי.

והשאלה- מה מותר ואסור

במלחמה על הגבולות?

כי המלחמה הזאת עלולה לצאת מכלל שליטה

ולפעמים גוף שמתגונן בסוף תוקף את עצמו.

ואם נדמה שאני הקורבן בסיפור

וחיידק טורף תקף אותי,

הרי שאני שייכת למין הכי טורף ומסוכן עלי אדמות.

אולי אני בתור אינדיבידואל השתדלתי למחזר

אבל אני נושאת עלי אשמה קולקטיבית של התרבות כלפי הטבע.

כמו שכשישראלית כאינדיבידואל אני נושאת אשמה קולקטיבית כלפי עזה,

גם אם השתתפתי בהפגנה או שתיים נגד המצור והטבח.

לפעמים, לא המחלה עצמה הורסת את הגוף,

אלא המלחמה במחלה שיוצאת מכלל שליטה

וגורמת לגוף לתקוף את עצמו

. זה יהיה סופה של מדינת ישראל אם לא נשנה כיוון

. בסוף נאכל כאן אחד את השני.

רע לי ברמה כזאת שנשברתי

והלכתי ליעוץ אצל מטפל אלטרטניבי, בכיר בכת הכורכום.

בבקשה, תוסיפו קורטוב מלח לדברים שאני כותבת בחמת זעם.

רוב הסיכויים שאחרי שכתבתי מניפסט חוצב להבות, אחרי שיורדת

הקריזה אני משתדלת לראות גם את הצד השני של המטבע.

יש אנשים שיש להם כישורים טיפוליים וידע טיפולי

והם לא מוסמכים בשום צורה.

יש ידע אינטואיטיבי שהמדע עוד לא למד להסביר.

יש משהו בתחום האלטרנטיבי. לא הכל זה שרלטנות ושקר.

דיברתי עם יועץ

(לא יודעת איזה תואר לתת כדי לציין שזה מישהו אלטרנטיבי)

שמתמחה ברפואה גרמנית חדשה.

רוב הסיכויים שרפואה גרמנית חדשה,

אם אקרא עליה, אני אקבל שבץ מוחי.

זה משהו של מתנגדי חיסונים וכת הכורכום.

בכל זאת, הרגשתי נתרמת מהיעוץ.

היעוץ האלטרנטיבי בא כתוספת לשלל טיפולים קונבנציונליים

ואחרי מיצוי של כל דבר מדעי, אחרי לילה במיון,

ומלחמה על תור לרופא עור, ושעות של חפירה עם המטפלות.

עדיין היה חסר לי משהו.

כי הרופאים מטפלים בבעיות הגוף,

והפסיכותרפיסטים בבעיות הנפש,

אבל צריך מישהו שיחבר גופנפש.

מאוד קשה התחושה של להיזרק כמו כדור.

הרופאים לא מטפלים ולא מתייחסים לבעיות נפשיות,

והפסיכותרפיסטים לא מבינים בבעיות גופניות

וגם נבהלים מלהתייחס אליהן בטיפול…

אז הרגשתי שהיעוץ האלטרנטיבי

עזר לי לחבר את הקצוות בין הגוף לנפש.

נתרמתי מהתובנה של היועץ. אבל, ושוב אבל,

זה באמת אחרי מיצוי כל האופציות האחרות, ו

משהו שבא כתוספת והשלמה לא במקום.

וגם כשמדובר במטפל אלטרנטיבי,

אז הגעתי אליו דרך

המלצות מפה לאוזן של אנשים שאני סומכת עליהם.

לא מטפל אלטרנטיבי שקרא את הפוסטים שלי

שאני סובלת ממחלת עור ויציע לי בתגובות את שירותיו.

Jihad Al- Qalam

oh Allah why do you make me carry my pen

as a sword?

I wanted to chant in the name of my loved ones

but my words turned into rubber coated bullets

Oh Allah,

I wanted to sing the praise of my lovers

but war has sent me some other love letters

with names and faces of those w

ho could have been lovers

or brothers

and are now dead, lost to me

lost to us forever.

You took them.

War wrote me love letters

with names of martyrs

and I have learnt to love my martyrs

even more than my living lovers

Oh Allah,

why did you make my pen a sword ?

I wanted to write how god it is to been so high

on love of live but you turned my words

into tear gas canisters

and I became a messenger of bad news

and I have learnt to love the death

rather than life without dignity

but I wanted to cut my own flesh & blood

to feed the people,

why did you make one

of the oppressors

why will you not allow me to forget the names of faces

of those death took at night?

Oh Allah, please,

I want my words to be roses , not

to decorate the graves of the dead.

Oh Allah, I want to speak of peace

but words that come out of my mouth

tend to stab people

Words that come from my heart

are sulfur that burn me and others

with fire, oh Allah

why is love a ring of fire burning my heart with passion

to see a new dawn in the middle East?

a my heart in love

and do not make me a harbinger of bad news

Make no one die tonight

that there will be no names or faces of the dead

remember but a face of love,

Bilal Qabaha. Yasser Al-Massri, Aymen Mouhasein, Ghurfan Warasana

אלוהים

מלא את הלב שלי באהבה

ואל תעשה ממני מבשרת של בשורות רעות

עשה שאיש לא ימות הלילה

שלא יהיו שמות ולא פנים של הרוגים

לזכור אלא פנים של אהבו,

אני נושאת את העט כמו חרב,

אני רוצה לדבר על אהבה והמילים

שלי הופכות ליריות של כדורי גומי

לרימונים של גאז מדמיע

אני רוצה לדבר על אהבה

על כמה טוב להיות שיכורה ומסטולית

מאהבה וכל לילה

אני מקבלת מכתבי אהבה מהמלחמה

עם שמות הרוגים

אלוהים למה עשית את העט שבידי לחרב

כשרציתי לחתוך את הבשר החי שלי

לחתיכות ולחלק לעולם?