עדיין לא קראתי את המאמר של אלמוג בהר ועוד ארבעה מחברים על ערבית.
אני חושבת בשבילי הערבית היא מעיין של מיים חיים.
אני מה שנקרא- היפר מילולית.
המילים לא מגלות אותי, אלא מכסות אותי.
יש לי כל כך הרבה מילים שאני לא באמת יודעת לתאר מה אני מרגישה.
הרבה פעמים אני מדברת לא כדי לתקשר אלא להיפך.
לחסום.
בערבית אין לי הרבה מילים. אני מדברת כמו ילדה קטנה.
והמעט של המילים חושפות מייד מי אני ומה אני:
חנונית של ספרים עם כוונות טובות..
תמיד כשאני מתחילה לדבר בערבית העיינים של בני השיח שלי נאורות.
כי כשאני מדברת ערבית קל מאוד להבין מי אני ומה אני.
ובעברית- שכבות של ציניות ושל סרקסטיות מסתירות אותי
ואי אפשר לדעת אם אני צוחקת או מתכוונת ברצינות. בערבית הכוונות שלי ברורות. גם לי עצמי.
בחבכ אל- עראביה
רגישות יתר…
ממש ממש אבל ממש מרתיח אותי
הטענה שטענו כנגד נ’ המתלוננת נגד אייל גולן.
כאילו הפרופיל שלה מופעל על ידי “מכונת פרסום”.
לרשות הנאשמים עומדת מכונה משומנת של יחסי ציבור ודוברות,
אבל הם בוחרים להיטפל לפרופיל הפייסבוק שפתחה נ’ ובו היא משתפת
בתהליך המדהים ומעורר ההשראה שלה.
פשוט מדהים אותם לגלות, למנוולים האלה, שהנערה שנאנסה יש לה קול, ויש לה נשמה, ורגשות.
זה כל כך כואב להם שהם חייבים לבטל את המילים שלה, לטעון שלא היא כתבה את הדברים בעצמה.
פעם הבאה אולי כדאי לחשוב לפני שפוגעים בנערה, כל נערה, שאולי זאת מישהי עם קול ונשמה –
שאי אפשר להשתיק אותה.
נ’ היא כותבת מצוינת – אני מבינה למה זה עוקץ אותם הפופולריות שלה ברשתות החברתיות
, ממש מכלום, בלי כסף ובעיקר עם תמיכת המונים.
אנסים מתועבים- מאחלת לכם שכל מילה שלה תבער לכם בעצמות.
הקו האדום
לכל אחד יש את הקו האדום שלו.
מה הדבר שיגרום לו לצאת באטרף לרחוב.
מבחינתי הקו האדום זה אם הגזענות תגיע אל הקטמונים.
כי מי שחי פה ביומיום קטמונים המוזנחת היא בועה מופלאה של דו קיום בחסות הקפיטליזם.
השכונה מעורבת ומגיעים לכאן מדי יום הרבה פועלים פלסטינים.
נכון- המפגש היומיומי עם הפלסטינים הוא מאוד על בסיס מעמדי
הם נותני השרותים, שואבי העצים וחוטבי המיים
שמאיישים את תחנת הדלק, את הוולט, הם סוללים את הכבישים ומסדרים את הסחורה לסופר.
נכון זה גן עדן קולוניאליסטי אבל אני לא רוצה שיפוצצו לי את הבועה וזה יכול לקרות.
לפני עשר שנים היה ניסיון לינץ’ באמצע הלילה בתחנת הדלק שהייתי עדה לו.
מאז החנות נוחות החליפה בעלים והיום לא נראה לי שניסיון לינץ’ יעבור בשלום.
מבחינתי הכי חשוב לי שלא תתפוצץ הבועה, שיישמר מרקם החיים העדין בשכונה ושהעובדים לא יתקלו בגזענות.
בינתיים זה לא הגיע אלינו . בתקופת הבחירות היו כאן פעילי עוצמה יהודית שניסו לעשות נפשות ללא הצלחה כי הקטמונים היא מעוז ביביסטי מובהק.
ביום שזה יבוא, אני יוצאת החוצה בזעקות שבר, עם דגל פלסטין ומה לא.
עד אז- לא מעניין אותי רפורמה בפרקליטות והפיכה משפטית.
רק “מדד מאליק ובילאל”- איך מתייחסים לעובדים הפלסטינים שמאפשרים כאן את החיים הנוחים
Leave a Reply