הלב שלי נחמץ לגלות שהמחלה שאני סובלת ממנה קשורה לגיל
. מחלה של נשים בגיל המעבר.
לא, זה לא סרטן (תודה לאל)
. אבל עדיין לא הבראתי וכואב לי נורא ועצוב לגלות
שהגוף שלי קבל יחסית מוקדם
מחלה שקשורה לשינויים הורמונליים של גיל
-ומי יודע מה מה עוד מחכה לי אילו מחלות נוספות שכרוכות בגיל הבלות.
מצד שני, רק עכשיו כשאני מתנשקת לגיל ארבעים,
יש לי מספיק ישוב דעת לשבת שיעור שלם
ולהקשיב בלי לפוצץ שיעורים בחמת זעם מרכסיסטית.
אז אולי איבדתי את חן נעורים, אבל זכיתי בתבונה.
אני אוטוטו סוגרת שנה
בלי להסתבך בצרות משמעותיות…
אני ממש מתפללת
ששום דבר לא יפריע לי להפוך לדודה ליפי הפרופסורית,
אין לי מוטיבציה להפוך לקדושה מעונה
ואני זקנה מדי למלחמות הבאות.
אז במקום לשנוא אנשים רעים,
אני פשוט מתפללת שיהיה שקט
שיאפשר להתרכז בלהתבגר בנחת ואם לא זה,
אז לפחות מספיק שקט להתאבל על אובדן נעורי
להפסיק לפחד, להתחיל לאהוב את גיל המעבר.
קריאה נוספת- גיל המעבר בנשים ספריית שיבא
My heart aches to learn that I’m sick with age-related disease.
My body is telling me I’m getting old, nearing menopause .
However, I try to look at the benefits of growing old-
The temperament gets softer, I can finally attend a class, and I’m patient
enough to listen to the lecturer, no longer bubbling with class envy.
The revolutionary flame that scorched me during my twenties
and burnt me all over my thirties, replacing itself with a passion for research,
a desire to know better, to observe rather than judge.
I’m grateful for this middle-life transformation.
I have no motivation to continue with activism and no wish for martyrdom.
Everyone else I know moved from activism to scholarship.
Leave a Reply