אחד הדברים בסידרה “מחלות מסתוריות” שחולים כרוניים מתמודדים איתו-

חברים וקרובי משפחה אומרים לך שתצא כבר מהבית.

תצא החוצה לשמש, זה מה שצריך כדי להבריא.

אבל לצאת החוצה זה לא פשוט כי העולם בחוץ ממש רעיל.

אני עכשיו מבינה את זה ,

בגלל המחלה העור החשוף שלי משחיר מפיח שנדבק אליו כשאני יוצאת.

אז אדם שחולה במחלה כרונית ורגיש לכל מיני דברים מתרגל להישאר לבד בחדר

, בבית, כדי להימנע מרעלים וטריגרים..

אנשים רוצים בשבילך טוב,

אבל הם לא חיים בגוף שלך ולא מבינים שכל גוף מגיב אחרת לרעלים שבחוץ.

והעולם שלנו מזוהם בהחלט. רובינו לא מרגישים ומבחינים בזה, אבל חלק מאיתנו רגישים לכך יותר

אני ממשיכה לצפות בסידרה

Afflicted

(מחלות מסתוריות) בנטפליקס. הטענה שעולה מבין השורות-

הרבה אנשים היום סובלים יותר ממחלות שאין להן הסבר רפואי ברור

בגלל החשיפה לרעלים של העידן המודרני והמתועש.

העולם מזוהם.

וחלק מהאנשים מסתגלים לזיהום הזה- בעוד אחרים נפגעים ממנו בצורה קשה .

בגלל שהזיהום הסביבתי הוא תופעה יחסית חדשה-

הרפואה לא מבינה אותה ולא יודעת לתת הסברים.

כל אחד מהאנשים בסרט , בנפרד, יכול להיראות כמו היפוכונדר, מתמודד נפש,

אדם שסובל מתסמינים פסיכוסומטיים.

ביחד- האנשים האלה מספרים סיפור שחוזר על עצמו ויוצר נראטיב.

כמובן שיכול להיות שאין קשר אמיתי בין המקרים השונים,

אלא כל מקרה הוא יוצא דופן, סיפור מחלה אישי של אדם פרטי.

אבל זה לא מה שהעריכה מספרת לנו.

לפי העריכה אנחנו מובלים לחשוב שכל אחד מהאנשים האלה

בעצם סובל מרגישות יתר לזיהום כלשהו, זיהום שקשור לחיים המודרניים.

הטענה, כאמור: העולם מורעל. וכולנו נחלה בסוף בגלל זה.

מחלות מיסתוריות – Afflicted בנטפליקס:

סידרה מושלמת בשבילי עכשיו.

אומרים שצרת רבים חצי נחמה.

אני צופה בסידרה כשאני בעצמי חולה כבר הרבה זמן.

המחלה שלי לא מסתורית, אבל גורמת הרבה סבל.

אחד הדברים הקשים הוא שהמחלה וההתמודדות עם המחלה

זה הופך להיות כל כך החיים. היו לי המון ימים כאלה.

מבוקר עד ערב, לנסות כל טיפול אפשרי,

רק לנסות להקל קצת על הכאב.

יש כל הזמן געגוע לאדם שהיית ולדברים שעשית בזמן שהיית בריא.

יש המון תסכול מללכת לרופאים, שלא תמיד מבינים ממה אתה סובל.

כשהרופאים לא מוצאים ממצא פתולוגי ברור ומובהק-

קל להחליט ש”הכל בראש שלך”.

נוסף על כך- קשה מאוד לחלות כשאתה בדרך כלל בריא ונראה בריא.

מאוד קשה כשהמחלה לא נראית לעיין,

כשבסך הכל מבחוץ אתה נראה בריא.

לא אבדתי תקווה, המצב שלי משתפר , אבל לאט ממש .

ממש רוצה לחזור כבר לחיים. כל יום הוא מלחמה בשבילי-

אני חייבת להסיח את הדעת,

ואני חייבת להיזהר לא לגעת בפצעים שלי ולא לחטא מעבר למה שמותר.

למעשה הדבר הכי חשוב לעשות בחיים –

זה לא לעשות, לא להתעסק בפצע גם אם מאוד כואב לי.

פייסבוק הוא הקלה משמעותית כי זה לא עיסוק שדורש המון משאבים.

רוצה להגיד תודה רבה לכולכם, אתם יודעים מי אתם

. ומה זה כרוך להיות איתי בשעות קשות של כאבים ולתמוך. זה המון-המון. תודה מקרב לב

עוד מחשבות על מחלות מסתוריות (נטפליקס)

ועל איך זה להיות ממש חולה.

בסוף- גם האנשים הכי ציניים

ואפילו אני מגיעים אל המרפאים והמטפלים האלטרנטיביים,

אלה שאני אוהבת לכנות בשם “שרלטנים”.

פשוט מגיע רגע, כמעט לכל בן אדם שסובל ממחלה ממושכת וכרונית,

שהרפואה המודרנית לא מצליחה לתת מענה ולא מתייחסת לקשרים המורכבים בין גופנפש.

וגם אני, אפילו אני, שאוהבת הכי בעולם חיסונים והנדסה גנטית

והדבר הכי שנוא עלי זה הומיאופטיה, גם נעזרתי בסוף במרפא אלטרנטיבי.

אני חייבת להגיד שהשיחה איתו עזרה לי ושיפרה את מצבי.

כשכואב לך ואתה סובל, אתה תהיה מוכן להאמין כמעט בכל דבר.

ולהתפתות לכל גורו, לכל רעיון מטורלל. רק רוצים שיפסיק לכאוב.

אז נכון – אני עדיין לא ישנה עם כובע מעופרת ואני לא חוזרת בי מאמונה במדע.

אני רק רוצה שהמדע יתקדם אל עבר רפואה הוליסטית ואינטגרטיבית יותר.

שתוכל לתת מענה לכאבים שאני סובלת מהם.

בינתיים, כנראה, נמשיך ללכת למרפאים אלטרנטיביים שפועלים בשוק פרוץ ולא מוסדר

. חלק מאיתנו ייעזר בהם, אחרים יאבדו את כל כספם.

גם מטפלים אלטרנטיביים צריך לדעת לבחור,

ולהבין שלפעמים זה די בלתי נמנע ואפילו הכרחי להיעזר בהם.

עוד ביקורות והמלצות

CMS

מסתבר שהמשתתפים בתוכנית מחלות מסתוריות, אשר סובלים מרגישויות תבעו את ההפקה משום שהסידרה הציגה אותם כעצלנים, מפונקים, היפוכונדרים וחולים בנפש.
יש דרישה להסיר את התוכן מ נטפליקס.
המשתתפים האשימו את נטפליקס בהשמצה, דיבה, לשון הרע וחדירה לפרטיות.
אני לא חושבת שיש טעם להאשים את נטפליקס
הקונצנזוס הרפואי לא מכיר ברגישות מרובה לכימיקלים בתור אבחנה תקפה.
מצד שני זאת לא הפעם הראשונה שאני מאובחנת באבחנה שנויה במחלוקת ומלאה בסטיגמה.
מגיל 18 אני מאובחנת עם הפרעה דיסוציטיבית שגם היא נחשבה בעבר להפרעה לא קיימת ואנשים עם התסמינים ה דיסוציטיביים נחשבו לאנשים בעלי דמיון דרמטי מפותח, שחקנים שקרנים ומניפולטיביים.
העניין הוא שבסוף הסטיגמה מופנמת ואני מתרגלת לחשוב על עצמי כעל פתית שלג מילניאלי מפונק, נוירוטית לבנה חסרת תועלת, ובעיקר יש לי קול בומרי בראש שאומר לי להפסיק להיות עצלנית.
מה לעשות, נטפליקס לא המציאו את הסטיגמה,
הם רק הציגו אותה.
והתעלמות מסטיגמה פוגענית לא מוחקת אותה.