השבוע נפגשתי פגישה אחרונה עם המטפלת של מרכז תמר
, המרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית.
זו המטפלת הידועה בכינויה החותכת בגלל התובנות מפלחות הלב שלה.
נפגשתי גם עם המנהלת של המרכז – כדי לקבל אישור להמשך טיפול עם מטפלת אחרת
, אני נדרשת להתחייב להגיע ולהיות נוכחת בפגישות
אין טיפול בטראומה בזום, וגם לא בהתכתבות
נדרשת נוכחות פיזית בחדר הטיפולים כדי לעשות עבודה ממוקדת טראומה
אני חושבת שהעידן הדיגיטלי
שאנחנו חיות בו מחייב לחשוב מחדש על נוכחות המדייה הדיגיטלית בחיים שלנו
גם בהיבטים הכי אינטימיים שלהם, של חיי הרגש הפנימיים ובהקשרים הכי פגיעים שלהם-
הטיפול הנפשי
האם הטיפול הנפשי מחייב נוכחות משותפת פיזית בחדר הטיפולים.
יש הרבה נפגעות שמתקשות מאוד לצאת מהבית, מסתגרות,
זה אחד התסמינים של פוסט טראומה מורכבת, אשר מכונה בשם חיבה
“השתבללות”.
לתת לנפגעות אפשרות לקבל טיפול נפשי בזום
ינגיש את הטיפול לנשים שיושבות לבד בבית, מנותקות מהעולם.
ואמצעי תקשורת אחרים לא אפשריים
לפעמים העולם בחוץ הוא טריגר אחד גדול,
אנחנו מוצפות ומותקפות מכל עבר,
ולצאת החוצה ולהתקיים במרחב זה בלתי אפשרי
כשאת סוחבת על גבך פוסט טראומה מורכבת שהופכת אותך חשדנית כלפי המין האנושי
ומצפה תמיד לגרוע מכל.
ובשיחת סיכום עם המטפלת, עשינו סקירה של שנת הטיפול המאומצת,
רגעי השפל הטובים והרעים,
וללא ספק, אחד מרגעי הקסם היה הצפייה המשותפת בקליפ הזה
, בקטע הזה מתוך “דברים מוזרים” שמתאר בצורה חזותית ומאוד יפה את התופעה
שתיארתי, של ההסתגרות, ההשתבללות פנימה שמלווה את הטראומה.
הצפייה המשותפת בקטע הזה שלדעתי הוא בדרך להפוך לרגע קאנוני
, ועבודת הפרשנות הייתה רגע מכונן בטיפול הנפשי,
דרך לתאר את העולם הפנימי שלי, דרך דימויים של תרבות פופולרית
, שמדברת בעצם חוויות של נשים בנות דורי ותקופתי. זה רגע מומלץ לצפייה. ואיקוני. צפייה מהנה.
לטיפול בטראומה מינית יש פרוטוקולים ונהלים.
אני מבינה – טיפול לא מותאם עלול לגרום לנזק ממשי.
הטיפול בטראומה מינית לא מתבצע מרחוק, לא בהתכתבות,לא במייל ולא בזום.
מי שלא מסוגלת פיזית להגיע לטיפול בגלל מגבלת ניידות תישאר בלי טיפול בטראומה מינית.
כלומר- זה לא אומר להישאר בלי טיפול נפשי, פשוט בלי עיבוד של הטראומה.
ביום יום אני מבינה את ההגיון והחשיבה, כרגע זה ממש קשה לי כי אני עדיין חולה ולא ניידת וכי הכתיבה וההתכתבות והמילים זה הכוח המשמעותי שלי.
בתחושה שלי הגישה הזאת היא אייבליסטית וצריך לעזור לנפגעת רק כמו שהיא רוצה ומבקשת. בתחושה שלי נכפה עלי לצאת מהבית – דבר שאני די נמנעת מלעשות אותו.
הטיפול בטראומה המינית זה רק אחד מהטיפולים שיש לי, שאר המטפלים כן מתחשבים בצרכים ובמגבלות שלי , ולפעמים נדמה לי שהכי נכון פשוט להתמקד בטיפולים אחרים ולשמור את עיבוד הטראומה לזמנים אחרים.
מצד שני- יש מחיר להזנחה ואני לא מרגישה שאני באמת יכולה לדחות או לוותר על הטיפול. טראומות לא מעובדות הם החומר שממנו נוצר השיגעון וכל עוד אני לא מטפלת בהן ישירות אני בסיכון להשתגע, דבר שאני מעדיפה להימנע ממנו.
אז אין לי באמת ברירה אלא לגרור את עצמי לטיפול עם כל ההסתייגויות שיש.
למרות שהכתיבה בבית הרבה יותר נוחה לי.
Leave a Reply