חלק מהתכנים שאני מפרסמת בבלוג שלי הם תרגומים מערבית שאני אוספת מטלגראם ומהטוויטר
התרגומים מערבית הם בדרך כלל של מבזקי חדשות שלא מתפרסמים בערוצי התקשורת של הזרם המרכזי.
דומיניק- מורה לתרגום
למדתי ממנה כל כך הרבה במהלך עשר שנים.
ביקשתי וקבלתי רשות לכתוב על דומיניק.
דומיניק היא המורה שלי לאקטיביזם.
אני חושבת שלא יכולתי ללמוד ממישהו בארץ.
למעלה מעשר שנים היא פעילה בנושא זכויות אדם
ברפוליקה האסלמית של איראן.
מי שמכיר את הנושא יודע שזאת משימה לא פשוטה בכלל.
עשר שנים של תיעוד מעצרים, עינויים, רדיפות, והוצאות להורג.
למדתי כל כך הרבה מדומיניק,
גם על איך זה להיות אקטיביסט בעל מוגבלות.
ולפעמים- המוגבלות היא מקור כוח ולא חולשה.
דומיניק חולה בפיברומיאלגיה קשה מאוד מאוד.
פיברומיאלגיה שלקחה ממנה כל כך הרבה יכולות תפקודיות.
השאירה אותה במצב של צורך מתמיד לקבל עזרה.
אבל הפיברומיאלגיה גם הפכה לכוח.
בכל פעם שדומיניק סופגת יותר מדי רשע ואכזריות,
היא מקבלת התקף תשישות
והגוף מסמן לה לעשות הפסקה של כמה ימים.
כך היא מצליחה להתמיד בעבודה הכל כך קשה והבלתי אפשרית הזאת.
בגלל זה שם החיבה של דומיניק הוא ה”צבה”-
כי היא יודעת להיכנס מתחת לשיריון שלה ולהוריד פרופיל מתי שצריך.
הקורונה הייתה קשה לדומיניק יותר מאשר לאחרים,
בגלל הפיברומיאלגיה, דומיניק בסיכון ממש.
כי השלכות של קו-ביד ארוך מסכנות מאוד את דומיניק,
לאבד יכולות שנשארו שמורות, לאבד מילים.
דומיניק למרבה הצער נדבקה בסוף. היא מתאוששת עכשיו.
כרגע היא לא מסוגלת להיות פעילה,
אבל זה לא מוחק עשר שנים של עשייה מדהימה
שלמדתי כל כך הרבה רק מלעקוב אחריה ולצפות בה.
דומיניק היא הגיבורה שלי.
עוד על חשיבות התרגומים מערבית
כי לא צריך לחכות לשירין אבו עאקלה הבאה.
כי הפלסטינים משקיעים המון, אבל המון באמצעי התקשורת
ולמרבה הצער ערוצי התקשורת הפלסטינית
כל הזמן נחסמים ונמחקים,
עד שמצאו מפלט בטלגראם.
והטלגראם פעיל ושוקק חיים.
כמעט כל פלסטיני עם אייפון יוצא עיתונאי.
ולכן אם אני מקבלת התרעות באמצע הלילה,
אני יודעת שמישהו סיכן את החיים שלו
ממש כדי לצלם תמונה ולהעלות סרטון-
איך אפשר להתעלם ולא להקשיב?
יתר על כן,
אמצעי התקשורת והעיתונות הם
כלי של התנגדות בלתי אלימה ולגיטימית.
רוב התכנים המתפרסמים לדעתי
לא עולים כדי הסתה אלא מהווים דיווחים חדשותיים
מערוץ תקשורתי שלא אוהד את ישראל.
חלק מתפרסם באנגלית,
וחשוב לקרוא ולשתף, וחלק מתפרסם בערבית,
והמעשה של לתרגם, ולשתף-
כך מי שכתב יודע ששמעו אותו.
והקוראים הפלסטינים יודעים שלמישהו שם בכל זאת אכפת.
רוב העוקבים שלי הם פלסטינים,
ואני משתדלת מאוד להסתפק רוב הזמן
בתגובות המאוד חמות שאני מקבלת מהם.
מצד שני, זה מרגיש לי חבל.
טבעי שפלסטינים קוראים תכנים שעוסקים בהם,
אבל ישראלים וחו”לניקים,
לא מעניין לדעת מה קורה מעבר לגדר?
אני כל הזמן אומרת לעצמי שהתגובות מהקוראים הפלסטינים
הם הדבר החשוב ביותר וכל השאר תפל.
אולי כדי להזכיר, שיש אולי מיליון “שירין אבו עאקלה”
ולא צריך לחכות לאסון הבא
כדי לקרוא ולשתף מהתקשורת הפלסטינית.
כי לאף אחד לא מגיע שתישלל ממנו הזכות להישמע
ולדעתי הם מושתקים שלא בצדק.
קראתי המון בערבית,
הרוב הכמעט מוחלט לא מהווה הסתה אלא דיווח חדשותי עוין.
Leave a Reply