טוענים שהתיאוריות של פרויד
הן לא תיאוריות מדעיות.
אבל זה לא נכון.
חלק מהתיאוריות של פרויד מדעיות,
וחלק לא.
פרויד היה קודם כל רופא,
והתגלית החשובה שלו לדעת רבים,
היא תגלית בביולוגיה,
או יותר נכון, איך עובד המוח האנושי,
החלוקה למודע ולתת מודע.
מקובל לחשוב שמודעות זה טוב,
אבל מודעות דורשת
קישוריות בין איזורים רבים במוח
והרבה דברים
אנחנו עושים טוב יותר דווקא על אוטומט
, באופן לא מודע
, בכלל לחשוב על הדברים האלה.
עבודת המיינדפולנס מבוססת על כך אני חושבת.
להפעיל את המוח למצב של מודעות , עד כמה שניתן.
מודעות לתחושות שעוברות בגוף,
שבדרך כלל אנחנו מתעלמים או מדחיקים אותן.
לפעמים שמתעוררת מודעות,
מתעורר הרבה כאב.
ולכן נדמה לי
אנחנו מבלים הרבה מהזמן במטרה לחמוק ממודעות,
מנוכחות מלאה אנחנו חייבים קצת להתנתק
כדי לעמוד בעומס ובשפע של הגירויים.
ולכן לעצור ולהשקיע מודעות, לעורר אותה,
זה לשחות נגד השטף והקצף
של האירועים והגירויים שתוקפים אותנו.
ודווקא עכשיו, חשוב לתת לעצמינו את הרגעים האלה,
של העצירה, החיבור לעצמינו,
ההקשבה הפנימית,
גם אם החיים קוראים לנו לרוץ מהר יותר
ומפציצים אותנו בדרישות.
לקחת את הרגע זה אומר לתת לו ערך.
לתת ערך לנשימה ותשומת אליה
גם אם בדרך כלל הנשימה קורית
באופן אוטומטי ולא מודע.
תאמינו לי, שווה.
מסטיטיס.
כל פעם שאני רואה פוסט על חזה או על חזיות
או תמונה של מחשוף הלב שלי נחמץ.
וכל הזמן אני צריכה להזכיר לעצמי.
זה לא יורד במקלחת ולא קשור לניקיון או לחוסר שלו.
אני לא “מזוהמת”, אבל מרגישה כך.
חוץ מהכאבים,
זה מעורר תחושות קשות של גועל ופחד מפני הגוף שלי.
תחושות שקשה לאנשים להבין,
כי הם לא נמצאים ביחד איתי בתוך הגוף שלי.
אני תוהה מה עושים אנשים אחרים
שחולים במחלות מגעילות ולא אסתטיות בעליל.
הגוף שלי הפך זר לי ומוזר. אפילו אויב.
הגוף שלי לא מרגיש לי אפילו כמו שלי.
כאילו הוא בית גידול לחיידק שאוכל אותי מבפנים
ומשאיר אותי כל כך נטולת אנרגיה וכוחות.
זהו, פרקתי.
מהמרגשים:
בדף
עלה פוסט של תמיכה והזדהות במפגינות
ברפובליקה האסלאמית של איראן.
לא, אני לא רואה בזה purple washing
כלומר, צביעות וסטנדרטים כפולים.
לסולידריות אין גבולות.
אין הבדל בין דם לדם. כולנו בני אדם.
אנחנו רגילות לחשוב על עובדות מין
בתור “חסרות קול” שזקוקות לתמיכה.
אבל זאת לא בהכרח המציאות.
לפעמים אנחנו נתמוך בהן,
לפעמים הן יתמכו בנו ובאחרות.
וזה שמישהי עובדת מין
לא פוסל אותה מלהביע דיעות בענייני דיומא.
להיפך.
ניסיון החיים של עובדת המין
יכול להיות יקר מפז,
וגם הבעת התמיכה והסולידריות.
אני נושכת שפתיים,
כי אני לא יכולה להרשות לעצמי
במצבי הנוכחי עוד תביעות דיבה.
קל לתלות את האשמה
בפעילה כזאת או אחרת
או עמותה כזאת או אחרת שסרחה.
בסופו של דבר אני חושבת שהבעיה היא בדינמיקה,
ובתעשיית העזרה.
הקפיטליזם מסחיר כל דבר
, כן, גם עזרה הדדית ועזרה לזולת
העזרה ניתנת אבל לא בחינם.
יש לה מחיר יקר,
לאבד את השם והפנים, הקול והזהות.
להניח לאחרות לדבר בשמינו
להיות הקול שלנו.
יש אינספור עמותות ופעילים
שישמחו לייצג אותי ולדבר בשמי,
אבל להיאבק על להשמיע את הקול שלי,
זה רק אני יכולה לעשות.
ובקול שלי
אני בוחרת לנהל דו שיח
ולשתף פעולה עם אחרות,
בצורה שהיא מעצימה אותנו הדדית,
בלי שאף אחת מתחזקת על חשבון השנייה.
אני מקווה להצליח בדרך הזאת,
להצליח למכור ולו ספר אחד של חברתי מיכל
, וגם אם לא, אז לפחות לדעת שניסיתי
שניסיתי לקדם בעצמי את הדברים
שאני מאמינה שהם נכונים וטובים.
והתרעתי על דינמיקה של פערים ביחסי כוחות
שעלולה להפוך הרסנית ומזיקה
בלי להפנות אצבע מאשימה כלפי פעילה כזאת או אחרת
לכולם בסך הכל יש כוונות טובות.
המציאות החברתית וכוחות השוק לפעמים מביאים
למקום שבו גורמות הרבה נזק דווקא במקום שרוצות טוב.
אבל אפשר אחרת.
לנסות להשמיע את הקול שלנו.
ולגייס את המשאבים בעצמינו ישירות,
במקום להסתמך על פילנטרופיה של אחרים.
המטפלת שלי ממרכז תמר לטיפול בטראומה מינית
יוצאת לחופשת לידה כמעט עוד חודש.
היא תצא לחופש במשך שבעה שמונה חודשים,
ובמשך הזמן הזה הטיפול שלי יוקפא.
כאשר תחזור מחופשת לידה,
הטיפול שלי יתחדש.
אני לא נשארת בלי ליווי,
אלא עם ליווי של עובדת סוציאלית מקסימה
ואהובה מסל שיקום שעושה איתי עבודה אחרת.
קשה לדעת איך לעזור לי כי המטפלות אומרות,
שאני עצמאית נורא, וחשוב לא לפגוע בעצמאות הזאת.
ולכן הרבה פעמים נדמה לי שלא נותנים לי את העזרה שאני רוצה,
אלא את העזרה שאני צריכה.
על פניו נראה מופרך –
למה לא להחליף מטפלת ולהמשיך בטיפול ?
טיפול ממוקד ומיודע טראומה הוא לא כזה.
אני עם המטפלת הזאת כמעט שנה.
הדבקתי לה את הכינוי
“החותכת”.
כי התובנות המדויקות שלה מפלחות אותי.
והיא תמיד דוחקת בי ומאיצה אותי קדימה,
דורשת ממני יותר ויותר עבודה.
במשך שנה עבדנו כל כך קשה,
להתגבר על מחסומים של אי אימון.
היא מכירה חלקים ממני שאפילו אני לא מכירה.
זה לא יהיה נכון בשבילי להמשיך עם מישהי אחרת.
כדי להיות נורמלית,
אני צריכה להרשות לעצמי להתאבל,
להרגיש את חרדת הנטישה,
לתת קול לילדה המפוחדת שבי
שעולמה מטלטל בלי המטפלת.
אני צריכה אותה כדי שתתקף לי דברים.
בלעדיה אני מרגישה משוגעת ולא מובנת.
אני צריכה כל כך הרבה תיקוף להכל,
כי אני נפגעת של גאזלייט קשה מאוד.
ומי יתקף לי את העולם בלעדיה?
להיות נורמלית- זה להשתגע.
פרדוקס מוחלט.
Leave a Reply