כשאני חושבת על הסיבה לכתיבה שלי,
אני חושבת שזה בגלל שאני רוצה למסגר את הטרגדיה,
כאשר המושיעה והמצילה שלך הופכת להיות פוגעת בעצמה.
אני חושבת שזאת המהות של הטרגדיה של הפרעת פוסט טראומה מורכבת:
אימון שניתן ומופר שוב ושוב
,מקומות שאמורים להיות הכי בטוחים ותומכים והופכים להיות פוגעים.
לפעמים קשה לראות את החוט שמקשר בין כאוס של כאב ופגיעות.
ואני כאן כדי להצביע עלי,
ולציין את הפגיעות המיוחדת של פוסט טראומה מורכבת
תנועת המטוטלת בין חשדנות
, הסתגרות ופראנויה לבין להיתלות במצילים ומושיעים.
אני כאן כדי להזכיר שכולנו, ילדות ששברו אותן פעם,
ילדות פגועות ומנוצלות,מחפשות מקומות בטוחים שבהם לא ניפגע שוב,
ואין מקומות כאלה,
כי העולם הוא לא כזה. אין מקומות בטוחים ומרחבים בטוחים
מלבד אלה שכל אחת יוצרת לעצמה במו ידיה.
בסופו של דבר- אנחנו צריכות ללמוד לסמוך על עצמינו.
טרגדיות בקהילה הפמיניסטית
קורות על רקע משבר הפסיכולוגיה הציבורית.
תקופת ההמתנה לטיפול בטראומה מינית היא ארוכה,
ואלה שמטפלים מעמידים ים של דרישות וקריטריונים
שאנחנו לא תמיד עומדות בהם.
יש נשים שמספרות שנפגעו דווקא בטיפול הנפשי עצמו.
החוסר הוא עצום, ולתוך החוסר הזה ,
אל תוך הוואקום הנורא
והחוסר במענה טיפולי לנשים נפגעות טראומה מינית
נכנסות נשים מתנדבות שהן נפגעות בעצמן.
אנחנו מנסות לעזור אחת לשניה,
ובסוף משחזרות אחת על השניה בלופ אינסופי.
הכוונה היא לא להטיל את האשמה,
אלא לומר שכל הכוונות הטובות של מתנדבות ופעילות
לדעתי לא יכולות לתת מענה
לחוסר הנורא במענה טיפולי לנשים נפגעות תקיפה .
כדי ללוות נשים נפגעות תקיפה מינית
צריך להקצות משאבים ולהכשיר אנשי מקצוע.
רצון וכוונות טובות טובות זה הכרחי אבל זה לא מספיק.
אני כאן כדי לומר,

תשקיעו בנשים נפגעות תקיפה מינית, זה שווה את זה.

הכל עדיף על פני המצב שבו אחת אחרי השנייה מתאבדת
ואנחנו בסוף מתבריינות אחת על השנייה.
טרגדיה שתקרה שוב ושוב
כל עוד המדינה לא החליטה שהחיים שלנו מספיק
חשובים כדי להכשיר את אנשי המקצוע הנדרשים
ולתת את הטיפול הנפשי  מציל החיים.

Leave a Reply