אישפוז ועיצוב התנהגות

קשה לי להיות לבד בבית ושאין מי שיכין לי קפה.
אני מאוד רוצה שיטפלו בי.
שיבשלו, ינקו, יעשו קניות בשבילי.
אני רוצה להיות ילדה קטנה.
לרצות להתיילד, לעבור רגרסיה, לרצות להיות מטופל ומוחזק זה רצון לגיטימי.
בדרך כלל כשיש מחלה, האדם נחלש,
וההיחלשות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות ילדותית וחסרת ישע.
בתי החולים הפסיכיאטריים :
בחלום ובפנטזיה שלי
אלה מקומות שבהם מבוגרים יכולים ללכת אליהם ולהתנהג כמו ילדים קטנים,
לדרוש ולצפות, שיטפלו בהם.
במציאות, בתי החולים הפסיכיאטריים האלה מספקים את הצורך
הזה רק עבור חלק מהאנשים, באופן נקודתי ומוגבל.
דבר נוסף שעושים בתי חולים פסיכיאטריים-
לתת טיפול רפואי למי שזקוק לו באופן אקוטי
. כאשר המצוקה של האדם נגרמת על ידי חוסר איזון תרופתי,
האישפוז יכול לעזור לחזור לאיזון, במצבים מאוד קיצוניים, שהם למעשה
, בחלק מהמקרים- גם מצבים גופניים לכל דבר.

יותר מדי סלטים קורעים את הפיתה הטיפולית.

הטענה היא- שלא נכון ולא צריך לאפשר לאנשים מבוגרים להיות ילדים קטנים
רק כי לא מתחשק להם להתמודד עם החיים. ואי אפשר לעצור ולנוח לפי הצורך.
בית החולים יכול לסייע רפואית במצב שבו המצוקה הנפשית נגרמת על ידי חוסר איזון כימי במוח
, שזה לא כל מצב פסיכיאטרי , אלא למעשה- לעניות דעתי, מיעוט שלהם.

טיפול נפשי מעמיק ניתן היום בקהילה, וכך יוצא, שאדם בקריסה,
שכלו כוחותיו בגלל מצוקות חיים, בעיות חיים, חוסר מזל ללכת,
יש לו מעט מאוד מענה טיפולי, אם בכלל.
אפילו אם המצוקה היא אקוטית ברמה של אובדנות וחוסר תפקוד חס וחלילה.
אני חושבת – שצריך להיות מציאותיים. בתור התחלה –
חייבים לדרוש שמי שנמצא בבית החולים
לצורך קבלת טיפול רפואי יקבל אותו בצורה מכבדת ובלי כפייה .
אחר כך אפשר לחלום על מערכת בריאות הנפש שתהיה אחרת, קהילתית יותר
, כזו עם הפנים לציבור הרחב,
כזו שבה גם אנשים שפשוט תשושים מהתמודדויות
של ה”חיים עצמם” יהיה להם מקום ומענה.

עיצוב –

(בעקבות הכתבה בפוליטקלי קוראת-
יחסים טיפוליים הם יחסי היררככיים.
אלה יחסים שיש בהם יחסי כוחות.
לאו דווקא כפייה וניצול בהכרח,
אבל אלה לא יחסים שיוויוניים.
אחרי חמש שנים
שאני מטופלת אצל אותו פסיכיאטר-
אני לא אותו בנאדם.
זה לא התרופות שהוא רשם לי ששינו לי את המוח.
זאת האינטראקציה הטיפולית.
הוא הרי פוגש אותי ברגעי השפל של החיים,
במקומות הכי פגיעים וכואבים שלי.
הוא מלווה אותי בכל המשברים.
אז באופן טבעי- הוא משפיע עלי.
זאת לא השפעה שלילית , ממש לא.
אפשר לקרוא לזה הכוונה,
או הדרכה, או הנחייה לדרך מסוימת.
דרך של רוחניות.
הפסיכיאטר שלי הוא אדם מאמין, וגם היפי
האמונה שלו היא שעיסוק ברוחניות חיובית
בריא לנפש ואפילו יכול לייתר את הצורך בתרופות.
ובעיקר – הוא השפיע עלי לשנות את הגישה ואת ההסתכלות לחיים.
המנטרה הראשונה- “זה שאני פסימית לא אומר שאני צודקת”.
המנטרה השנייה- “הכל לטובה”.
אני מודה ומברכת על ההשפעה של הפסיכיאטר על חיי,
מצד שני אני חושבת, כמה מורכב וטעון המפגש הזה.
שבו למישהו יש כוח לכונן אותך כסובייקט, שאתה כמו חומר ביד של היוצר.
מלכתחילה אולי היה עדיף שנמצא את עצמינו תמיד
אך ורק במערכות יחסים שיוויונית, אבל המציאות היא לא שיוויונית וכך גם היחסים הבינאישיים שלנו.
עצתי הידידותית מלב אוהב: שימו לב , בידי מי אנחנו מפקידים את הכוח העצום הזה עלינו.

One thought on “אישפוז ועיצוב התנהגות

Leave a Reply