שירות לא אנוכי

שירות-

ביוגה של שיבננדה,
אותה למדתי ותרגלתי המפתח לאושר הוא לחיות את החיים בשירות לא- אנוכי למען הזולת.
האגו עומד ביננו לבין האושר וגורם לנו להאמין באשליות מזיקות ובשקרים שהם נעימים ונוחים
. על מנת להגיע לאמת על הטבע האלוהי של עצמינו,
אנחנו נדרשים להתפכח ולהפסיק להאמין באשליות של גדולה עצמית.
לשם כך- אנחנו נותנים שירות.
אפילו אם מדובר בלנקות אסלה עבור קשיש, המטרה היא לכוון את הלב למען הזולת,
וכך להתקרב לטבע האלוהי שמאחד את כולנו, לראות מעבר לפירוד,
לפיצול ולניתוק של העולם, אחדות גמורה ומוחלטת עם הטבע האלוהי,
השרוי במצב של נועם תמידי (סאט צ’יט אנאנדה).
היוגה של שיבננדה שייכת למסורת ההינדואיסטית ,
גם במסורת של הבודהיזם הטיבטי- יש את הבודהיצי’טה,
הלב הער והאציל אשר מזדהה עם הסבל של הזולת ופועל להקל על עליו.
ולכן, מבחינת התורות הרוחניות שגדלתי עליהן,כל שירות למען הזולת,
גם הפשוט ביותר הוא סוג של קיצור דרך להארה רוחנית,
כאשר הוא נעשה בכוונה לא אנוכית.
ההישגים הרוחניים שאנו משיגים בחיים האלה גם צריכים להיות חשובים לנו.
לא רק הישגים חומריים וחיצוניים.
להתגבר על שקרים ואשליות מזיקות של האגו זה הרבה מאוד.
ולכן, מנקה של משרדים ובתי חולים יכול להיות אדם הרבה יותר מואר
ממי שמכתיר את עצמו בכתרים של “מרפא” “מטפל” “צינור ריפוי”, “מואר” ומה לא.
המנקה חופשי ומשוחרר משיעבוד לשקרי האגו,
לעומתו, המרפא והמטפל המואר, העולם כולו לא מספיק להכיל את האגו שלו

מסיפורי חנות הנוחות

ירדתי לתחנת הדלק כי בצוק העיתים, חנות הנוחות של תחנת הדלק
היא בית מרקחת לתרופות ללא מרשם למי שלא יכול לכתת את רגליו לבית המרקחת,
שכמקובל בירושלים, שוכן בפיסגה של הר די גבוה ומרוחק.
התור שהשתרך בחנות הנוחות הזכיר לי שזו השעה שחנות הנוחות היא למעשה
בית הקפה השכונתי. כמו שיש שעות בקופת חולים שהאחיות רק לוקחות בדיקות דם.
התור לקפה הזכיר לי קצת תורים ללחם ברוסיה הסובייטית,
ולכן החלטתי לוותר.ובכל זאת עמדתי כמה דקות והתענגתי על המפגש ההיברידי בין התרבויות.
לא- לא דו-קיום ערבי יהודי…
אלא מפגש בין תרבות השירות הקולוניאליסטית, מורשת המנדט הבריטי ותרבות הקפה הלבנטינית.
מצד אחד, הקולוניאליזם מלמד את היליד וכופה עליו להיות תכליתי, יעיל, מדויק, נמרץ,
שלא לומר עניו ומאיר-פנים ושמח בחלקו.
מצד שני, שתיית קפה במזרח התיכון לא נחשבת למותרות.
כאן מבינים שקפה זה דלק, זה משקה אלים,
ויחד עם זה תענוג שאפילו הפועל הכי עני יכול להרשות לעצמו.
הקפה הוא היין של האנשים העובדים וזה הקפה של יום ראשון.
לכן – אף עובד כאן לא מתהמה.
כמיטב המסורת האיטלקית, חולטים את הקפה ומגישים תוך שלושים שניות
ושותים אותו בשלוק, בעמידה.
רצף הפעולות של הכנת הקפה הוא כמו סימפוניה
שאינה נקטעת אלא מסומנת על ידי חלוקה לחלב וסויה.
אף אחד לא מעז להתפלצן, לתפוס עליך תחת או להחמיץ עליך פנים כמו בתל אביב.
אף אחד לא מעלה על דעתו שאתה תחכה רבע שעה עד שיוציאו לך קפה.
ובמחשבה הזאת- נדמה לי שקולוניאליזם הוא לאו דווקא דבר רע,
במיוחד כשהוא מעצב את תרבות השירות ביאושליים, שאין הרבה דברים טובים לומר עליה.

שירות לא אנוכי למען הזולת

כתבתי בפוסטים הקודמים על
” שירות לא אנוכי למען הזולת”.
שירות כזה לא תמיד עוטף את עצמ
ו במלל נאור
ומואר בשפת האור והאהבה.
ה”שירות הלא-אנוכי”
למען הזולת לפעמים זה להיות מורה,
עובדת סוציאלית,
מטפלת סיעודית בקשישים וכן הלאה.
התגמול הכספי בעבודות האלה נמוך מאוד,
אבל התגמול הרוחני מאוד גבוה.
זה קיצור דרך להארה רוחנית,
או למשבר נוראי.
פגשתי לא מעטים מהמטפלים הסיעודיים בקשישים
ודברתי עם חלק מהם.
יש מטפלים שמגיעים מארצות כמו נפאל, או סרי לנקה,
והם בודהיסטים- הטיפול בקשישים נעשה מתוך המסורת
והתורה הרוחנית הזאת.
הטיפול הסיעודי בקשישים
הוא עבודה רוחנית
כי הוא מה שמפריד אותנו ממלכת החי,
זו העשייה הראשונה של התרבות האנושית.
אילו עבודות אלה היו עבודות בשכר גבוה,
יש חשש לכך שהעוסקים בהם לכאורה –
היו עלולים ליפול לאנוכיות ורדיפת בצע.
השאלה- מהו שכר גבוה?
מן הסתם העוסקים ב”מלאכות הקודש”
(או בעבודות של יצירת התרבות של האנושיות)
לא צריכים להיות עשירים מופלגים ,
עשירים כקורח.
אבל רוחניות אין פירושה “סגפנות” או “התנזרות”.
להיפך- מחסור ועוני פוגעים ברוחניות של האדם
וביכולת שלנו להתחזק כדי לתת שירות לא אנוכי לזולת.
אסור להעניש מצד שני על רוחניות במניעת תגמולים חומריים.
אני חושבת שזה משחק מתמיד למצוא את האיזונים הנכונים,
בין חומריות לרוחניות, אבל כאשר אני הולכת לחפש רוחניות
אני לא מחפשת אותה באשרמים , פסטיבלים, מקדשים והיכלות
אלא בעבודה היומיומית שעושים החברים הצנועים והענווים שלי
אום- בודהיסטי

Leave a Reply