אחרי חודשיים של מחלה

גם אם אני אתקשר לפסיכיאטר שלי

ואספר לו שחתכתי וורידים, אני עומדת לקפו

מהגשר ונרדפת על ידי חייזרים –

הוא עדיין יציע לי לתרגל קשיבות
(מיינדפולנס).
אני מעריכה מאוד

את העמדה של הפסיכיאטר שלי מזה חמש שנים-
כן, הוא רושם תרופות ,

כמה שצריך ולא נרתע מהעלאת מינונים.
מצד שני, הוא רושם תרופות עם קורטוב של מלח.
הוא לא מוותר ותמיד מזכיר-
אפשר גם אחרת.
הוא מאמין שאדם שחי אורח חיים בריא

לא צריך לקחת תרופות בכלל.
את ראי הנפש אין לצבוע.
תרופות מקלות על תסמינים, לא פותרות בעיות.
וצריך להיזהר מאוד מלהגיע למצב

שבו לוקחים תרופות פסיכיאטריות
פשוט כדי להתחמק מלהרגיש רגשות לא נעימים.

תרופות פסיכיאטריות

נועדו להקל על

תחושות בלתי נסבלות.

לא לפתור ריקנות או בדידות.
לא לשים שמיכה על שריפה.
וכאן נכנס לעניין המיינדפולנס.

הקשיבות.
גם כשלוקחים תרופות,
לומדים לזהות
מתי הרגשות

הם לא נעימים אבל נסבלים
ומתי התחושות

הן בלתי נסבלות.
אין סתירה בין קשיבות (מיינדפולנס)

לטיפול פסיכיאטרי קונבנציונלי.
להיפך. דווקא נטילת תרופות

מחייבת הרבה הקשבה,

להבין איך התרופה משפיעה עלי,

מה היא עושה לי.
גם אנשים במצבים קשים מאוד יכולים לתרגל.
למעשה- באשפוזי יום

עושים הרבה שימוש בכלי המיינדפולנס.
גם במצבים מאוד קשים של סבל ויאוש

, אסור לאבד תקווה!


השירות הציבורי

צריכה להרגיע את עצמי.

זה לא שמערכת הציבורית

מנסה להרוג אותי עם אדישות.

זה עניין של משאבים ותקציבים.

ככל שיש עומס גדול יותר על המערכת,

איכות הטיפול יורדת.

ויש קורונה.

אבל מה אני אשמה

שיש קורונה?

ולא נדבקתי בקורונה.

נדבקתי בחיידק שלא

מועבר לאדם לאדם.

לרופא שבודק אותי אין זמן

אפילו להקשיב לי.

הוא עובר בראש שלו

על כל הפנים של הממתינים לו.

אני רזה, צעירה יחסית

ונחשבת “בריאה באופן כללי”

למעט הפרעת חרדה ודיכאון,

פוסט טראומה.

אז הרופא צריך לעשות סדר עדיפויות.

מה לעשות,

מי שקשיש,

מי שסובל ממחלה כרונית

ואפילו מי שסובל מעודף משקל

נראה יותר “חולה” ממני.

הרי ממילא מטפלת בי

(טוב)

יש לציין מערכת בריאות הנפש,

אז מבחינת הרופא-

המצב שלי הוא לא בעיה שלו.

הבעיה הקשה שאני מתמודדת איתה

כשאני מגיעה אל הרופא

היא “תסמונת המתחזה”.

כלומר- התחושה שאני בעצם בסדר

ורק מנצלת את זה שיש שירות צבורי

והביקור אצל הרופא הוא בחינם

Leave a Reply