מחלת עור

מחלת עור.

אני עדיין לא יודעת איך לעכל את זה.

כי הדבר האחרון שאני רוצה זה דאגה או רחמים.

(אהבה וחיבה תמיד טוב).

הייתי חולה במחלה שעלולה להיות מסכנת חיים.

זה לא קרה- כלומר,

לא הגעתי למצב מסכן חיים.

אבל ידעתי מה המצב,

עד שהגעתי לחדר מיון

ועשו לי את כל הבדיקות.

בבוקר הרופא המתמחה אמר,

שהתוצאות של הבדיקות לא מראות

שיש מחלה פעילה.

מבחינת מה שרואים בבדיקות,

לא רק שהמחלה לא פעילה,

אין שום דבר שהוא לא תקין.

רחמים לא דרושים כאן

כי צריך לשמור אותם לאנשים

שהיו חולים באותה מחלה

ולא יכלו להגיע לבית חולים ולהיבדק.

בלי רפואה ציבורית,

אדם שחולה במחלה שהייתה לי-

יכול למות בבית מזיהום שחודר לדם ולעצמות.

כמה שאני מתייסרת בהמתנה לרופא עור-

אני לא סובלת ולא קרובה למצב מסכן חיים, להיפך.

אני בסך הכל די בריאה,

ואני אוכלת אוכל בריא , מזין ולא זול.

יש לי נגישות רציפה לשירותי בריאות.

אנשים עושים הרבה טעויות בחיים,

אבל לדעתי לא צריך לשלם על טעויות בחיים.

אין אדם שמגיע לו למות במיטה מחיידק

שאפשר לטפל בו בעזרת אנטיביוטיקה.

אנטיביוטיקה מהסוג הכי פשוט וגנרי.

לא חייבים להסכים על כל סל התרופות,

תסכימו איתי שאין אדם בעולם שמגיע לו למות כך.

צלוליטיס

כאשר יש צלוליטיס, נפתחים פצעים כל הזמן.

חייבים לשמור בצורה קפדנית על היגיינה. נכון, אני חולה,

אבל אני חולה בדירה משלי שאותה אני מנקה כל היום,

עם מכונת כביסה שמאפשרת לי

להחליף בגדים שלושה או ארבע פעמים ביום, ומצעים פעם ביום.

קשה לדמיין איך אדם מחוסר בית

מתמודד עם מחלת עור שעלולה להפוך קטלנית.

איך מטפלים בפצעים הפתוחים שלא יזדהמו?

בשנת 2015 היו 16,500 מקרי מוות מצלוליטיס,

אני מוכנה להמר

שכל המקרים האלה היו מקרים של הומלסים וחסרי בית

מחלת עור

עור הוא הגבולות שלנו עם הגוף.

מה שמגן ומפריד ביננו לבין העולם.

אני כבר שנים חיה במלחמה על גבולות הגוף שלי.

בתוך מדינה ששנים נלחמת על הגבולות הטריטוריאליים שלה.

האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

ואני מרגישה כאילו כל הגבולות שלי נפרצו.

בגלל זה חליתי.

והשאלה- מה מותר ואסור

במלחמה על הגבולות?

כי המלחמה הזאת עלולה לצאת מכלל שליטה

ולפעמים גוף שמתגונן בסוף תוקף את עצמו.

ואם נדמה שאני הקורבן בסיפור

וחיידק טורף תקף אותי,

הרי שאני שייכת למין הכי טורף ומסוכן עלי אדמות.

אולי אני בתור אינדיבידואל השתדלתי למחזר

אבל אני נושאת עלי אשמה קולקטיבית של התרבות כלפי הטבע.

כמו שכשישראלית כאינדיבידואל אני נושאת אשמה קולקטיבית כלפי עזה,

גם אם השתתפתי בהפגנה או שתיים נגד המצור והטבח.

לפעמים, לא המחלה עצמה הורסת את הגוף,

אלא המלחמה במחלה שיוצאת מכלל שליטה

וגורמת לגוף לתקוף את עצמו

. זה יהיה סופה של מדינת ישראל אם לא נשנה כיוון

. בסוף נאכל כאן אחד את השני.

רע לי ברמה כזאת שנשברתי

והלכתי ליעוץ אצל מטפל אלטרטניבי, בכיר בכת הכורכום.

בבקשה, תוסיפו קורטוב מלח לדברים שאני כותבת בחמת זעם.

רוב הסיכויים שאחרי שכתבתי מניפסט חוצב להבות, אחרי שיורדת

הקריזה אני משתדלת לראות גם את הצד השני של המטבע.

יש אנשים שיש להם כישורים טיפוליים וידע טיפולי

והם לא מוסמכים בשום צורה.

יש ידע אינטואיטיבי שהמדע עוד לא למד להסביר.

יש משהו בתחום האלטרנטיבי. לא הכל זה שרלטנות ושקר.

דיברתי עם יועץ

(לא יודעת איזה תואר לתת כדי לציין שזה מישהו אלטרנטיבי)

שמתמחה ברפואה גרמנית חדשה.

רוב הסיכויים שרפואה גרמנית חדשה,

אם אקרא עליה, אני אקבל שבץ מוחי.

זה משהו של מתנגדי חיסונים וכת הכורכום.

בכל זאת, הרגשתי נתרמת מהיעוץ.

היעוץ האלטרנטיבי בא כתוספת לשלל טיפולים קונבנציונליים

ואחרי מיצוי של כל דבר מדעי, אחרי לילה במיון,

ומלחמה על תור לרופא עור, ושעות של חפירה עם המטפלות.

עדיין היה חסר לי משהו.

כי הרופאים מטפלים בבעיות הגוף,

והפסיכותרפיסטים בבעיות הנפש,

אבל צריך מישהו שיחבר גופנפש.

מאוד קשה התחושה של להיזרק כמו כדור.

הרופאים לא מטפלים ולא מתייחסים לבעיות נפשיות,

והפסיכותרפיסטים לא מבינים בבעיות גופניות

וגם נבהלים מלהתייחס אליהן בטיפול…

אז הרגשתי שהיעוץ האלטרנטיבי

עזר לי לחבר את הקצוות בין הגוף לנפש.

נתרמתי מהתובנה של היועץ. אבל, ושוב אבל,

זה באמת אחרי מיצוי כל האופציות האחרות, ו

משהו שבא כתוספת והשלמה לא במקום.

וגם כשמדובר במטפל אלטרנטיבי,

אז הגעתי אליו דרך

המלצות מפה לאוזן של אנשים שאני סומכת עליהם.

לא מטפל אלטרנטיבי שקרא את הפוסטים שלי

שאני סובלת ממחלת עור ויציע לי בתגובות את שירותיו.

Leave a Reply