ספר לשבת- מסמרים מאת מיכל בסן

מסמרים / מיכל בסן

אחרי שדרכיהם מצטלבות לרגע באירוע חברתי, יהלי ודנה שבים ומתאחדים על רקע נופי העיר חיפה. דנה, צלמת שחזרה לא מזמן מברלין, מנסה להקים מחדש את העסק שלה, בעוד שיהלי, אמן צעיר ומצליח, מתמודד עם הקושי והציפיות המתלוות לתווית “ילד פלא”, אותה הוא סוחב על גבו מאז היה צעיר.

המפגש הטעון ביניהם, הטראומות שהוא מציף והשאלות שעולות בעקבותיו,

הוא מוקד עלילת “מסמרים”,

ספר הביכורים של מיכל בסן.

אז מה חשבתי על הספר?

בשבילי, חווית הקריאה ב”מסמרים”

הייתה דומה מאוד לבינג’ של סידרה איכותית בנטפליקס. הספר כתוב בקונטרה-פונקט (מנגינה בשני קולות),

ומתאר סיטואציות שזיהיתי לא מעט מהחיים שלי (התמודדות עם דילר, ניסיון לתחזק מערכת יחסים מורכבת, התמודדות עם הורה רעיל, וכו’).

במילים אחרות, הרגשתי שאני ממש מציצה לאנשים אמיתיים לתוך החיים.

אחת המחשבות שחזרה וחלפה בראשי בזמן הקריאה, היא שהדמויות מספקות דיוקן אמין במיוחד של צעירים בני דורנו.

למרות שמבט מיינסטרימי יותר וודאי היה מקטלג את שניהם כסוג של שוליים, דנה ויהלי הם בסך הכל נציגים ממוצעים מאוד של העולם החברתי שלי:

שניהם מרחפים על קו התפר שבין עשייה אומנותית לפרודוקטיביות, שניהם שקועים עד צוואר בעולם פנימי נרקיסיסטי, ובזמן שיהלי מוצא מפלט מהניהיליזם בסמים קלים

דנה מעדיפה לפגוע בעצמה.

אורח החיים הזה, חשוב לי להדגיש, הוא לא חריג. להיפך, הוא מזכיר לי אוסף ציוצים בטוויטר שמישהו כרך לכדי “סיפור פשוט” או “הוא הלך לשדות” למילניאלים. רק תפתחו את הפיד, ותוכלו לקרוא עשרה סיפורים כאלה בזמן אמת.

במה, אם ככה, שונה “מסמרים” מעיון בפיד פייסבוק או טוויטר של משתמש אקראי? לדעתי היופי מתבטא ביכולתה של הכותבת לקחת סיפור מוכר ולהציג אותו באופן שאיננו קלישאתי ומאוס.

בזמן שאנשים בפייסבוק לא מסוגלים לצאת מתוך עצמם לצורך תובנה (אם נעקובאחרי סיפור כזה בזמן אמת, נקבל בערך אותו ערך מוסף של צפייה בסאגת “חברים”), “

מסמרים” אורז את אותו נרטיב מוכר

– סיפור עלייתה ונפילתה של מערכת יחסים –

ומגיש אותה באופן שמאפשר לכל קורא לתהות על עצמו

. בכך “מסמרים” מספק קלוז’ר לחוויה שהיא מאוד אמיתית,

ואפילו תחושה מסוימת של קתרזיס.

בגלל שהדמויות של מיכל אמינות כל כך,

סיימתי את הספר בתחושה מעורבת.

מצד אחד, רציתי לכסות את יהלי ודנה בשמיכה,

לתת חיבוק, להבטיח שהכל יעבור והשמש תזרח מחר.

מצד שני, מצאתי את עצמי תוהה

מה הייתי אני עושה במקומם,

ומרגישה אי-נוחות לנוכח כל נקודות הדמיון בין הסיפור שלהם לסיפור שלי.

הציפייה שלנו מסיפורי אהבה היא שבסופם, יתגלה כוחה המרפא של האהבה הרומנטית.

ואולם, “מסמרים” הוא לא רומן רומנטי:

הוא לא מחויב להאפי-אנדינג או למבנה עלילתי מסוים. מצד אחד – כן. האהבה מרפאת.

מצד שני, כוחה המרפא של האהבה הוא אותו כוח שיביא את הגיבורה בעוד שש-שבע שנים לשלוח SMS ליהלי שיאסוף את הבנות מחוג ציור.

דנה, כך משתמע במובלע מעלילת “מסמרים”,

לא יכולה להיות בעת ובעונה אחת דנה האומנית ודנה האמא ועקרת הבית.

היא חייבת לבחור בין השתיים.

הפתרון? קראו ותגלו.

תנועת המטוטלת בין ארוס לתנטוס מתקשרת

גם לניהיליזם שגיבורי הרומן לוקים בו.

התמסרות לאמנות פירושה חיטוט מתמיד בפצעים.

אם נתמסר לאהבה, רומזת עלילת “מסמרים”,

האהבה תרפא אותנו, אבל תרפא אותנו גם מהיצירתיות שבנו.

הרי הדבר הכי יצירתי שיכול לצאת מדנה המאוהבת הןא מורה לאמנות שנעה מביצפר לביצפר עם הציוד ומסבירה לילדים מהי נקודת מגוז.

יותר מזה: ביצירה שבאה מאהבה אין שיאים ותהומות

כי אהבה היא דבר ששואף לשמר את עצמו.

האהבה לא מייצרת גלדים אלא הופכת לקו-הביטואציה.

המצב שבו את חוזרת הביתה ויש לך טלוויזיה, ספה, סלון ויהלי.

זה משעמם והורג. התשוקה, לא האהבה, היא זאת שמחפשת כל הזמן מושאים חדשים.

לבסוף, עולה שוב שאלת האותנטיות:

האם אני, כסובייקט, מתכוננת עבור עצמי, או עבור מי שצופה בי?

האם אני משחקת את המשחק החברתי,

חיה את חיי לפי תכתיבים חיצוניים ופועלת כפי שאני מצופה לפעול

, או שאולי אני הולכת עם התשוקות והרצונות שלי.

וכמובן: מה קורה כשאני משתפת פעולה עם המשטור

, כפי שמדגימה דמותה של יעל, והופכת את החזות החיצונית, למהות הכל?

אז מה השורה התחתונה?

באופן אישי,

אני יכולה לומר שלמרות שלא מדובר בספר קל,

“מסמרים” סיפק לי קריאה מאתגרת, מעניינת ומעוררת הזדהות.

וכמו שכתב שלום עליכם:

“זה סיפור ישן אך ידוע ומי שזה קורה לו-הלב נשבר לשניים”.

קריאה נעימה.

לרכישת הספר באתר:

“מסמרים” באתר עברית: https://www.e-vrit.co.il/…/%D7%9E%D7%A1%D7%9E%D7%A8%D7…

מיכל בסן מסמרים
עטיפת הספר

Leave a Reply