אתמול מישהו זרק בשיחה הערה-
שאני לא מבינה ואין לי ממש מושג מה זה
“שירות משמעותי”.
זאת לא הייתה האמירה המפורשת- אבל זה מה שהבנתי.
בואו נשים רגע בצד את הוויכוח על סרבנות בעד ונגד.
נכון שלא שירתתי בצבא,
אבל גם לא נכון לומר ש”השתמטתי”.
שירתי שנתיים בשירות לאומי –
שנה בגן ילדים עם הפרעות התפתחותיות
ושנה במוסד לאנשים עם פיגור עמוק.
הייתי בת השירות הראשונה שנכנסה למוסד הזה
שנחשב “קשה מדי” לצעירות לשרת בו
כולם שם סיעודיים לגמרי, חולים במחלות נדירות
עם סבל נוראי ותוחלת חיים קצרה.
מאז השנה שאני שירתי
כל שנה המוסד ניצל את התקן ונכנסו בנות שירות אחרות
וגם המוסד למד לעבוד איתם ולהשתמש בשירות לטובה.
אני חס וחלילה לא משווה את זה
למי שנאלץ להרוג אנשים אחרים,
להשתתף בלחימה ממש,
מי שנהרגו לו חברים ומי שנאלץ ללכלך את הידיים
בשירות הצבאי.
זאת אכן פריבילגיה נוחה שתרמה לי מאוד בחיים,
והיה לי מזל במובן הזה בזמן שהייתי מקופחת בדברים אחרים.
חוויתי קשיים משמעותיים בשירות
ולא קבלתי שום הקלות, התאמות או לווי נוסף.
חלק מהזמן אפילו ממש התעמרו בי.
אני ממש לא משווה,
בסך הכל מאוד נתרמתי וצמחתי מהשירות שלי.
מצד שני- מה ציפו ממני שאעשה?
הצבא לא ממש התלהב ממני בתור מועמדת לגיוס,
וזה לא שהייתי יכולה להחזיק רובה ולירות במישהו,
להסתער על כפר ולעמוד שמירות במחסום.
עשיתי טובה למדינה שלא התגייסתי,
רוב הסיכויים שהייתי מתמוטטת בשירות
והופכת לנכה של משרד הביטחון
שעולה הרבה יותר כסף למדינה.
בשעות הקשות שלי
הרבה מהתמיכה שאני מקבלת
היא משיחות עם הלומי קרב
כי טראומה זאת טראומה-
אין אפס.
אנשים עברו דברים איומים כל כך
בצבא שזה תמיד מכניס את הסבל שלי לפרופורציה.
כולה נאנסתי והותקפתי מינית,
לא עפו עלי חתיכות מהחברים שלי
לא נאלצתי לירות באף אחד או להשתתף בביצוע פשעי מלחמה,
אנשים אחרים כן היו צריכים.
אולי אני לא בנאדם הכי טוב
שזה מה שמנחם אותי בשעות הקשות,
ההשוואה לאחרים, והניסיון לשים את הסבל שלי בפרופורציות.
להגיד שאני לא יודעת ולא מבינה מה חוו
אנשים ששירתו שירות צבאי “משמעותי”
זה לא נכון כי האנשים האלה
הם החברים והאחים והאהובים שלי.
נכון לא סבלתי כמו שהם סבלו, סבלתי בדרך משלי,
ומשום מה אני עדיין מרגישה צורך להתנצל
על כל שלא כל הטראומות עברו עלי
ומהלם קרב איכשהו התחמקתי.
Leave a Reply