עמותת “כולן” והטיול השנתי לקפריסין

כתבתי את הפוסט הזה ב25.04.2020. פייסבוק הקפיץ לי את זה בזיכרונות של היום

עמותת “כולן”- לא בשמי. לא עוד.

שידור התחקיר באורלי וגיא על התקיפה הקבוצתית באיה נאפה הוא לא ניצחון שצריך לחגוג אותו.

החלמה של הצעירה הבריטית שהותקפה הוא משהו לחגוג, ולצערי נראה שהדרך לשם עוד רחוקה.

חגיגות יחסי הציבור של “פעילות פמיניסטיות” מטעם עצמן מגעילות אותי.

כמה פריבילגי ומנותק אפשר להיות?

תמיכה בנפגעת אחרת זה מעשה של אנושיות בסיסית,

של להיות בן אדם גם אם כולם מסביב זבלים. זה אקט שצריך להיות מובן מאליו.

חשיפה תקשורתית אינה שקולה לניצחון בבית משפט,

ולייקים במדיה חברתית לא ירפאו נפש שתצולק לצערי לעד, בצורה כזאת או אחרת.

פריביליגיה וניתוק

הנרקיסיזם הלבן שלכן מגעיל אותי.

בזמן שאתן חוגגות, מאות ואלפי שורדות אחרות מפונות בהמוניהן ממחלקות האישפוז הפסיכיאטריות הייעודיות. בזמן שאתן חוגגות, מאות ואלפים מאבדות את כושר העבודה ונאלצות לעבור תהליכים משפילים שרומסים כל כבוד ופרטיות שנשאר להן כדי לזכות בקיצבת רעב של נכות מביטוח לאומי.

מאות ואלפים מוצפות בטראומות מהעבר עקב ניתוק משיגרת החיים ומעוגנים שמספקים אוויר לנשימה.

חידלו נא לדבר בשמינו. לפחות-לא בשמי. אני שתקתי מספיק ודי. לא עוד. לא בשמי. אין לי חלק בפמיניזם המהותני, הלבן, הפריבילגי והמנותק שלכ

One thought on “עמותת “כולן” והטיול השנתי לקפריסין

Leave a Reply