צו מעצר מנהלי הוצא כנגד הפעיל סעיד מוחמד ג’ברין מאום אל פאחם

Palestinian sources report that Israeli court has issued an administrative detention order against activist Said Mouhamad Jabarin of Oum Al Fahim city (Israel 1948 borders)

محكمة الاحتلال تصدر قرارا بالحكم الإداري على الناشط سعيد محمد جبارين من مدينة أم الفحم في الداخل المحتل.

תמונתו של הפעיל סעיד מוחמד ג’בארין מן העיר אום- אל פאחם.

על פי דיווח מקורות פלסטיניים הוצא נגדו צו מעצר מנהלי

מעצר מנהלי- מתוך וויקיפדיה

מעצר מִנהלי הוא השמת אדם בתנאי כלא ללא משפט, וללא אישום.[1] המעצר לא נועד לצורך חקירה או משפט ולא לצורך הגנה על העצור. לרוב, מעצר מנהלי נעשה מטעמי ביטחון, בטענה כי העצור עלול לסכן את ביטחון המדינה.

מעצר מנהלי מוגדר בחוק בחלק מהמדינות הדמוקרטיות,

אולם בדרך כלל לא נעשה בו שימוש

וארגוני זכויות אדם מבקרים אותו תכופות בשל הפגיעה בזכות להליך משפטי הוגן ובשל הסכנה לניצולו לרעה.

על השימוש במעצר מנהלי בישראל במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניטש ויכוח,

והנושא עלה פעמים רבות לדיונים בעצרת האו”ם 

נוכח השימוש החוזר בו במדינות שונות כדרום אפריקה ומדינות ערב.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר נחקק בארצות הברית חוק הפטריוט 

המאפשר מעצר מנהלי של מי שמעורב בפעילות טרור או הלבנת כספים.

מעצר מנהלי, מעצם הגדרתו,

הוא כליאה של אדם ללא משפט, בטענה שבכוונתו לעבור על החוק בעתיד,

מבלי שביצע עדיין עבירה כלשהי.

כיוון שמדובר כביכול בצעד מניעתי, הוא אינו מוגבל בזמן.

המעצר המנהלי

מבוצע ללא הליך משפטי על סמך הוראה של אלוף הפיקוד, ומבוסס על ראיות חסויות שאינן נחשפות בפני העציר. הליך זה פוגע קשות בעציר, הניצב חסר אונים מול טענות שאינן ידועות לו ושאין לו כל יכולת להפריך, מבלי לדעת מתי יזכה להשתחרר, ללא כתב אישום, משפט או הרשעה.

בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) מוסדר המעצר המנהלי ב”צו בדבר הוראות ביטחון“.

צו זה מסמיך את מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית, או מפקד צבאי שהוא הסמיך לצורך כך,

לעצור אדם לתקופה של עד שישה חודשים בכל פעם

אם היה לו “יסוד סביר להניח,

שטעמי ביטחון האזור

או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר”.

אם ערב פקיעת הצו היה למפקד הצבאי

“יסוד סביר להניח”

שאותם טעמים “עדיין מחייבים את החזקתו של העצור במעצר”,

הוא רשאי “להורות מפעם לפעם”

על הארכת הצו המקורי לתקופה נוספת של שישה חודשים.

בצו לא נקבעה תקופה מצטברת מרבית להחזקת אדם במעצר מנהלי,

ולכן

ניתן להאריך את המעצר שוב ושוב

וכך לכלוא פלסטינים למשך שנים

מבלי שהורשעו בדבר.

בתוך שמונה ימים מיום המעצר או מיום הארכתו,

יש להביא את העציר בפני שופט צבאי הרשאי לאשר את הצו,

לבטלו,

או לקצר את תקופת המעצר הקבועה בו.

על החלטתו זו של השופט יכולים לערער הן העציר

והן המפקד הצבאי בפני בית המשפט הצבאי לערעורים ולאחר מכן לפנות לבג”ץ.

הדיונים בנוגע לצו המעצר המנהלי נערכים בדלתיים סגורות.

בדיונים אלה רשאי השופט לסטות מדיני הראיות הרגילים,

ובפרט הוא רשאי

“לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר או בא כוחו או בלי לגלותה להם

” אם שוכנע שגילוי הראיה עלול “לפגוע בביטחון האזור או בביטחון הציבור”.

מעצרם המנהלי של אזרחים ותושבים ישראלים

נעשה מתוקף

חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים)“.

במהלך השנים עצרה ישראל במעצר מנהלי

גם כמה אזרחים ישראלים, בהם מתנחלים.

מדובר במקרים בודדים ורובם נעצרו לחודשים ספורים.

כדי לעצור מנהלית תושבי רצועת עזה,

משתמשת ישראל

מאז יישום תכנית ההתנתקות בספטמבר 2005,

ב”חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים

. עד היום נעשה הדבר רק במקרים בודדים.

הוראות שני חוקים אלה דומות במהותן לאלה של הצו הצבאי שחל בגדה המערבית.

הצו בדבר הוראות ביטחון כולל הוראות שנועדו לכאורה להגן על העצירים המנהליים

ולאמץ את הוראות המשפט הבינלאומי בנושא זה,

המתירות למדינה הכובשת

לעצור במעצר מנהלי את תושבי השטח הכבוש

רק בנסיבות נדירות וחריגות.

ואולם הוראות אלה

אינן מונעות את

השימוש הגורף שעושה ישראל באמצעי זה בשטחים:

ישראל משתמשת בהליך המעצר המנהלי כעניין שבשגרה

ובמהלך השנים כלאה כך אלפי פלסטינים

לתקופות ממושכות שנעו בין כמה חודשים לכמה שנים,

בלי להעמידם לדין,

בלי למסור להם מה ההאשמות נגדם

ובלי לתת להם או לעורכי דינם לעיין בחומר הראיות.

בין העצורים היו גם נערים מתחת גיל 18.

בשנות האינתיפאדה הראשונה

והאינתיפאדה השנייה

החזיקה ישראל מאות רבות של פלסטינים במעצר מנהלי,

ובחלק משנת 2003 (במהלך האינתיפאדה השנייה) הגיע מספרם ליותר מאלף.

אלא

שהשימוש הנרחב שעושה ישראל במעצר מנהלי

אינו מוגבל לשנים אלה

ומאז חודש מארס 2002 לא היה חודש אחד שבו החזיקה ישראל פחות ממאה פלסטינים במעצר מנהלי.

מעבר לכך,

בחלק מהמקרים

משתמשות הרשויות

במעצר המנהלי כתחליף קל ונוח,

מבחינתן, להליך הפלילי, ולא כדי למנוע סכנה עתידית.

זאת בעיקר כאשר אין בידיהן הוכחות לאשמה

או כאשר הן אינן רוצות לחשוף את הראיות הנמצאות לכאורה ברשותן.

שימוש כזה במעצר מנהלי הוא אסור

ומטשטש לחלוטין

את ההבחנה

בין הליך מנהלי שמטרתו מניעה

והוא “צופה פני עתיד”

לבין הליך פלילי שמטרתו ענישה

והוא “צופה פני עבר”.

בנוסף,

ישראל גם מנצלת את המעצר המנהלי

כדי לעצור פלסטינים רק בשל דעותיהם הפוליטיות

ובשל פעילות פוליטית לא אלימה.

גם ההגבלה שמטיל הצו על משך המעצר היא חסרת משמעות,

כיוון שניתן להאריך את המעצר שוב ושוב, עד אין סוף. הארכת המעצר אינה עניין חריג.

בסוף חודש מאי 2017, למשל,

הוחזקו במתקני כליאה של שירות בתי הסוהר

475 פלסטינים במעצר מנהלי,

בהם 128 שהוחזקו במשך חצי שנה עד שנה

(כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת)

ו-121 שהוחזקו מעל לשנה

(כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים).

הצו הצבאי

מחייב אמנם את הרשויות להביא את העצורים בפני שופט,

אולם בכך אין די כדי למנוע שימוש לרעה באמצעי זה

הליכים המשפטיים

המתקיימים בנוגע למעצרים מנהליים

הם בעיקרם מראית עין

של ביקורת שיפוטית.

ברוב המכריע של המקרים מקבלים השופטים את עמדת התביעה ומאשרים את צו המעצר.

על פי נתוני דובר צה”ל, מתחילת 2015 ועד סוף יולי 2017

הוצאו 3,909 צווי מעצר מנהלי. מתוכם, 2,441 (62.4%) היו צווי הארכה.

מתוך 3,909 צווים אלה, רק 48 צווים (1.2%) בוטלו על ידי בית המשפט הצבאי.

שאר צווי המעצר אושרו. מתוכם:

  • 2,953 (75.5%) אושרו כלשונם, ללא כל הגבלה.
  • ב-390 מקרים (9.9%) הורו השופטים על קיצור מסויים של צו המעצר,
  • ללא כל הגבלה על האפשרות להאריכו שוב.
  • ב-501 (12.8%) מקרים אישרו השופטים את צו המעצר –
  • כלשונו או תוך קיצורו –אך קבעו כי ניתן יהיה להאריכו רק אם יתקבל מידע חדש
  • – שגם הוא יישאר חסוי בפני העציר.

(הערה: הפער בין מספר הצווים הכולל למספר ההחלטות של בית המשפט

מופיע במקור.

כמו כן, למרות בקשתנו,

דובר צה”ל לא העביר לבצלם נתונים

בנוגע להחלטות בית המשפט הצבאי לערעורים).

מעבר לכך:

השופטים תמיד מקבלים

את דרישת התביעה

להטיל חיסיון על חומר הראיות המוגש להם

“בשל שיקולים של ביטחון המדינה”.

בכך הופכים השופטים

את החריג הקבוע בצו המעצרים המנהליים לכלל גורף,

השולל מהעצירים כל אפשרות להתגונן מול הטענות המועלות נגדם.

החיסיון מונע מהעצירים המנהליים

ומבאי כוחם לבחון את איכות המידע,

את נכונותו ואת הרלוונטיות שלו.

אמנם,

השופטים הצבאיים ושופטי בית המשפט העליון קבעו כי בהינתן החיסיון,

עליהם

למלא בעצמם את החלל שנוצר

ולשמש כסניגורים לעצירים.

אלא שיומרה לחוד ומציאות לחוד:

ברוב המכריע של המקרים

השופטים לא מבקשים לראות את המידע שבידי השב”כ,

נמנעים מלחקור את נציגי התביעה הצבאית

בנוגע למידע העומד בבסיס המעצר ומקבלים את הדברים הנטענים בפניהם כעובדות.

מעבר לכך

, בפסקי הדין שעסקו במעצר מנהלי

הסכימו שופטי בית המשפט העליון

שזהו אמצעי “קיצוני” וכי יש להשתמש בו בזהירות ובמקרים חריגים בלבד;

הם הסכימו שיש להשתמש בו רק למטרות מניעה ובשום מקרה לא לצורך ענישה ורק כאשר הסכנה נשקפת מהאדם עצמו;

הם גם הסכימו שהמעצר המנהלי, כמו כל אמצעי אחר, כפוף לעקרון המידתיות

ולכן אין להשתמש בו אלא כאשר

אין אפשרות למנוע את הסכנה האמורה בהליך משפטי פלילי

או בצעד מנהלי

שפגיעתו בזכויות האדם חמורה פחות.

ואולם לצד דברים אלה,

אישרו השופטים כמעט את כל צווי המעצר המנהלי שהובאו לפתחם.

הסמכות לכלוא לתקופות ממושכות בני אדם

שלא הואשמו בדבר

, וממילא לא הורשעו בדבר,

וכל זאת על סמך

“ראיות” חסויות שאין לאדם יכולת להתגונן בפניהן

– היא סמכות קיצונית.

מדינת ישראל עושה

שימוש מתמשך וגורף בסמכות זו

ועוצרת כדבר שבשגרה

מאות פלסטינים בכל רגע נתון.

המדינה מקפידה לעטוף מדיניות זו ב

כסות משפטית

והיא מחייבת את בתי המשפט

לבחון כל צו מעצר.

במסגרת ההליכים

שמתקיימים בבתי המשפט,

העצירים מיוצגים על-ידי עורכי דין,

הם רשאים לערער

על החלטת השופט

והדיונים מתנהלים

על פי סדרי דין ודיני ראיות.

אולם כל אלה

רק משמשים ליצירת

מראית עין של ביקורת שיפוטית,

שכן מהעצירים נשללת

כל אפשרות להתגונן באופן סביר

מול הטענות הקיימות נגדם לכאורה.

למרות זאת,

מאשרים בתי המשפט כדבר שבשגרה את צווי המעצר המנהלי.

בסופו של יום, הצבא,

הפרקליטות הצבאית ופרקליטות המדינה,

שופטים צבאיים ושופטי בית המשפט העליון

– אחראים כולם ליצירתה של מציאות זו

Administrative detention in Israel

Administrative detention

is incarceration without trial or charge,

alleging that a person plans to commit a future offense.

It has no time limit, and the evidence on which it is based is not disclosed.

Israel employs this measure extensively and routinely,

and has used it to hold thousands

of Palestinians for lengthy periods of time.

While detention orders are formally reviewed,

this is merely a semblance of judicial oversight,

as

detainees cannot reasonably mount a

defense against undisclosed allegations.

Nevertheless, courts uphold the vast majority of orders.

In the West Bank (not including East Jerusalem),

administrative detention is carried out

under the Order regarding Security Provisions.

The order empowers the military commander

of the West Bank,

or another commander

to whom the power has been delegated,

to place individuals in administrative detention

for up to six months at a time,

if the commander has

“reasonable grounds to believe

that reasons of regional security

or public security require

that a certain person be held in detention”.

If, prior to the expiration of the order,

the military commander has

“reasonable grounds to believe”

that the same reasons

“still require the retention of the detainee in detention

”, he may extend the original order for an additional six-month period

“from time to time”.

The Order regarding Security Provisions places

no limit on the overall time that a

person can be held in administrative detention,

so the detention can be extended over and over.

In practice, this allows Israel to incarcerate Palestinians

who have not been convicted of anything for years on end.

Individuals held in administrative detention

must be brought before a military judge within eight days

– either of the original detention order or of its extension.

The judge may uphold the order, reject it,

or shorten the period of detention stipulated in it.

Whatever decision the military judge makes,

both the detainee

and the military commander may appeal it to the Military Court of Appeals,

and thereafter, to the High Court of Justice (HCJ).

Hearings on administrative detention orders are held in camera,

and the judges are permitted to set aside ordinary evidence law.

In particular

, judges may “accept evidence in the absence

of the detainee or their counsel

and without disclosing it to them”,

if they are convinced that

disclosing the evidence may

“harm regional security or public security”.

Administrative detention

of Israeli citizens and residents

is carried out under the

Emergency Powers (Detentions) Law.

Over the years,

Israel has used this measure against several Israeli citizens,

including settlers.

These are isolated cases,

and in most of them, the detention lasted a few months

. Since Israel “disengaged” from the Gaza Strip in September 2005,

it has used the Internment of Unlawful Combatants Law

to place Gaza residents under administrative detention.

This measure has so far been used in very few cases.

The provisions of both these laws are similar in essence

to those of the military order that applies in the West Bank.

The Order regarding Security Provisions includes provisions

that are ostensibly meant

to protect administrative detainees,

in keeping with the tenets of

international law on this matter,

which allow the occupying power to place

residents of the occupied territory

under administrative detention only in rare

, exceptional circumstances.

This has not stopped Israel from making extensive use

of this measure in the Occupied Territories.

Israel routinely uses administrative detention and has,

over the years,

placed thousands of Palestinians

behind by bars for periods ranging

from several months to several years,

without charging them,

without telling them what they are accused of,

and without disclosing the alleged evidence to them or to their lawyers.

Some of the detainees were under 18 years of age.

During the first and second intifadas,

Israel held many hundreds of Palestinians

in administrative detention,

and the figure crossed the 1,000 mark

several times in 2003

(during the second intifada).

Yet the widespread use of this extreme measure

is not confined to those periods:

Since March 2002,

not a single month has gone by without Israel holding at

least 100 Palestinians in administrative detention.

Moreover, in some cases,

the authorities use administrative detention as

a quick and easy alternative to criminal trial,

rather than to prevent future danger.

This occurs primarily when

they do not have sufficient evidence for indictment,

or when they do not want to reveal

the evidence they allegedly possess.

This use of administrative detention

is absolutely prohibited

and totally blurs

the distinction between

an administrative proceeding

that is intended as a prospective

, preventive measure,

and a criminal proceeding, whose purpose

is punitive and retroactive.

Israel also exploits this measure

to detain Palestinians

for their political opinions and

for engaging in non-violent political activity.

In addition,

the restriction in the Order regarding Security Provisions

on the duration of administrative detention is meaningless,

The detention may be extended over and over with no time limit.

Such extensions are not rare.

At the end of May 2017,

for instance,

475 Palestinians were being held under

administrative detention

in Israel Prison Service facilities.

Of these,

128 had been held for six to twelve months,

meaning their detention had been extended

at least once,

and 121 had been held

for more than a year,

meaning their detention

had been extended at least twice.

The military order does require

that detainees be brought before a judge

, but this does little

to prevent abuse of this measure,

and the judicial proceedings

on administrative detention

are mostly

a façade of judicial review.

In the vast majority of cases,

the judges accept

the prosecution’s position

and approve the detention order.

According to figures provided by the IDF Spokesperson

, from the beginning of 2015 to the end of July 2017,

3,909 administrative detention orders were issued.

Of these, 2,441 (62.4%) were extensions of existing orders.

Only 48 (1.2%) were cancelled by a military court.

The remaining detention orders were approved, as follows:

  • 2,953 (75.5%) were approved with no amendments or limitations.
  • In 390 cases (9.9%), the judges instructed that the orders be shortened, ”
  • yet placed no limitation on the possibility of renewing them.
  • In 501 (12.8%) cases, the judges approved the orders,
  • in some cases shortening them,
  • but stipulated that they could only be extended
  • if new information came to light –
  • which, again, would not be disclosed to the detainee.

(Note: The discrepancy between the total number of orders

and the number of court decisions appears in the original.

Moreover,

despite our request

, the IDF Spokesperson did not provide B’Tselem with

figures concerning the Military Court of Appeals).

Moreover

, the judges always accept the prosecution’s demand

that the

evidence remain confidential

for “reasons of national security”.

By following this practice,

the judges turn

the exception provided

for in the administrative detention order

into a rule that denies detainees

any possibility

of mounting a defense against the allegations.

The secrecy of the evidence prevents detainees

and their counsel from examining the quality,

veracity and relevance

of the information used against them.

True, the military judges

and the HCJ justices have stated that

, given the confidentiality,

they must fill the void

and act as defense for the detainees.

However,

this statement is not followed up in practice.

In the overwhelming majority of cases,

the judges do not ask

to see the ISA’s information

, do not examine

the military prosecution regarding

the information that led to the detention,

and simply

accept the arguments presented to them as fact.

Moreover,

in their judgments on administrative detention

, the justices of the HCJ have agreed

that this is an

“extreme” measure

that must be used carefully

and in rare exceptions only.

They agreed

it must be used only for

prevention

and never for punitive purposes,

and only when the danger

is posed specifically

by the person under detention.

They also agreed

that administrative detention

, like all other measures,

is subject to

the principle of proportionality

and therefore must be used

only when

the alleged danger

cannot be prevented

through criminal proceedings

or an

administrative measure

that is less

injurious to human rights.

Nonetheless,

the justices have upheld

nearly all the administrative detention orders

brought before them.

The power to incarcerate people

who have not been convicted or even charged

with anything for lengthy periods of time,

based on secret “evidence”

that they cannot challenge,

is an extreme power.

Israel uses it continuously

and extensively,

routinely holding hundreds of Palestinians

at any given moment

. The state makes sure

to lend this policy a guise of legality

by requiring the courts

to review every detention order.

In these proceedings,

the detainees

are represented by counsel;

they may appeal

the judge’s decision,

and the hearings follow procedural

and evidentiary rules.

However,

this is merely a façade of judicial review,

as the detainees have no real opportunity

to mount a reasonable defense

against the allegations.

Nevertheless,

the courts routinely

uphold the detention orders.

At the end of the day,

the military,

the Military Advocate General’s Corps

and

the State Attorney’s Office,

military judges and the justices of the HCJ Court

are all complicit in

creating this state of affairs.

2 thoughts on “צו מעצר מנהלי הוצא כנגד הפעיל סעיד מוחמד ג’ברין מאום אל פאחם

Leave a Reply