כרדיקלית אני מנסה להבין את הטרור,
ואני לא מבינה.
רדיקליות בשורשה
היא תפיסה שמוחקת את ה #אישי
, כשכל העולם הוא המאבק בין האמונה לכפירה.
אז אנשים לא חשובים-
אין להם סוכנות
, ומותר לא להתחשב ברגשות אישיים.
בכעס הכי גדול שלי,
הדחף שלי
הוא לומר דברים נוראיים,
לריב עם כולם. להישאר לבד,
כי רק כך אהיה מוגנת ובטוחה
אני לא מסוגלת להבין
את מי שהכעס
מניע אותם לפגוע
בחפים מפשע בלי נקיפות מצפון,
כדי להשיג מטרה פוליטית
. המטרה שלי-
היא לשמור על עצמי, על מי שאני.
ואם איכנע לטרור-
פנימי או חיצוני,
או אם אהפוך לטרוריסטית בעצמי ,
אז הפסדתי את המטרה.
כל החיים הם מאבק כזה
. ונדמה לי לפעמים שאי אפשר להבין או להכיל את הטרור.
והנחמה היחידה שלי
במצבים האלה היא להתכנס פנימה,
לעשות חשבון נפש,
לבקש סליחה,
על איפה שהתבריינתי
ועשיתי טרור ברשת בעצמי ובמו ידי,
מתוך תפיסת עולם שלא מבחינה בין האישי לפוליטי.
והיה יותר קל
אם
האדמה הזאת הייתה פחות צפופה לכולנו
ואלמלא היינו כולנו
מדממים עליה היסטוריה אישית ואתנית ודתית גם יחד.
והיה קל אם היה מה להיאחז בו ,
אם היה פחות יאוש
. אם הייתה יותר תקווה
. אלא שתקווה מתחילה משניים,
תקווה אי אפשר להרגיש לבד, לחוד.
תקווה מתחילה
מדו-שיח, ממפגש,
מדיאלוג, ממבט בעיניים
, מאישי שהופך לבינאישי,
מ”אחר” שהופך “לזולת”.
כעס ודיכוי
כעס הוא תחושה טבעית
שמרגישים אנשים שעוברים דיכוי.
מותר לבטא כעס
בדרכים מסוימות
ואסור לבטא אותו בדרכים אחרות.
כעס
שלא מוצא דרך אפיק לגיטימי
לזרום בעולם
הופך לכוח משחית והרסני.
המצאת העם הפלסטיני בתקשורת הישראלית
מציגים אותם
כך
שהם שטופי שינאה רצחנית ויוקדת
שהתפרצה כרעם ביום בהיר,
סתם כך
בלי סיבה ובלי הגיון.
כאילו לא
קדמו לגל האלימות המכוער והנורא הזה
אין סוף
ביטויים של מחאה פוליטית לגיטימית
שהתעלמו מהן או
דיכאו אותן
בדרכים לא דמוקרטיות.
סתם כך,
התעוררו האנשים החומים
האלה בבוקר
והחליטו לשנוא אותנו
בלי שום סיבה,
בגלל שאנחנו כופרים חזירים
שלא מקבלים את מוחמד
או משהו כזה.
אין שום הקשר או סיבה.
מה שקרה קודם.
הם פשוט שונאים אותנו
כי הם אנטישמיים, חומים, ברבריים
(כמו האוקראינים הנאצים ובטליון אזוב שלהם,
שהוא די המקבילה של להב”ה
עם יותר לגיטימיות)
צריך לדעתי
להשתחרר מהתפיסה
שהגדר שומרת עלינו
בטוחים מפניהם,
כשהם שם.
איך שאני חווה את זה,
הגדר היא דווקא זאת שמסכנת אותנו.
כי ככל שאנחנו רחוקים יותר
מתושבי השטחים הכבושים
– כך קל להם לרצוח אותנו יותר.
אין לנו שמות, אין לנו פנים.
אין לנו שום זהות
חוץ מלהיות כובשים בעיניהם.
הם לא מכירים אותנו.
לא השארנו להם ברירה.
לצד השינאה העצומה
שישראל מעוררת,
עדיין
יש בצד השני גם סקרנות כלפינו.
יש גם צד שמטיל ספק
בתפיסה
שכולנו מפלצות תאבות דם.
יש גם
את מי שמחפש
הידברות ודו-שיח
עם הצד השני, מעבר לגדר.
החומה בברלין
נפלה לא מעט בזכות פעילים
משני צידיה
שלא וויתרו אחד על השני
. גם
החומה שמפרידה ביננו
לבין הפלסטינים
תיפול יום אחד,
בקרוב אני מקווה
. כי אני לא מרגישה
שהחומה הזאת
שומרת עלי מפניהם
יותר מרגישה
כאילו היא כולאת אותנו מבפנים,
בגיטו הלאומיות הגזענית
והחשוכה, המדירה והמפלה
על כל דבר שקורה בשטחים
כמעט הרי לא יפסקו.
יש הרים על גבי הרים
של כתיבה ושל קולות .
אני לא יכולה
לאסוף מספיק ממה שקורה
ולתרגם
עם היכולות המאוד דלות שלי,
מה גם שבסוף
השמות והפנים
של הפצועים והפצועות,
ההרוגים והאסירים
מתערבבים זה בזה.
זה לא נגמר,
שגרת הדיכוי והמעצרים.
אין לזה סוף.
אני יכולה לשבת ולתרגם כל היום,
והיכולת שלי מוגבלת,
זה לא פוגש
אפילו את קצה הצורך
של אנשים מדוכאים להישמע.
והטרור הוא השפה
שבה מדברים מדוכאים
שלא שומעים אותם.
אני לא מצדיקה טרור או תומכת בטרור.
אני אומרת שצריך
לייצר אפשרויות אחרות
שבהן אנשים יכולים להישמע
, וכמו שלמדתי על בשרי-
עצם
ההשתקה של המחאה היא אלימה.
ערוצי התקשורת הפלסטינים-
לפעמים נדמה לי
שכל פלסטיני בגדה המערבית
הוא סוכנות תקשורת בפני עצמה.
הערוצים האלה מושתקים,
מצונזרים ונחסמים
ולכן אני
משתדלת לגבות אותם
ולהעלות לדומיין שלי,
שם ישארו
עד שוורדפרס יצנזרו גם
דומיינים בבעלות פרטית
ששלמתי עליהם ממיטב כספי.
אני מבינה שחלק מהתכנים האלה
אכן עונים להגדרה של
הסתה
ויש בהם גם
קריאה לפגוע בחפים מפשע,
אבל הפלסטינים
הם לא היחידים
שקוראים קריאות לפגוע בעם אחר-
ההסתה עובדת לשני הכיוונים, וערוצי
הטרור היהודי
פועלים יחסית בשקט ובאין מפריע.
Leave a Reply