Leafy sees

לפעמים

להתלונן על תופעות חברתיות

זה כמו להתלונן

על זה שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב.

החיים שלנו נתחמים

על ידי

גבולות וחומות בלתי נראות

של סטטוס ומעמד.

העולם בנוי כך שיש ריבוד חברתי.

לכל מעמד יש מרחבים ומקומות משלו,

ואנשים לא אמורים

לחצות את גבולות הגזרה שלהם

. אנשי בית הקפה האופנתי

שביקרתי בו ביום שישי

---

הם לא המעמד החברתי שלי.

מבחינה סוציו-אקונומית

אני כנראה שייכת יותר לקטמונים- ולא לרחביה

ולכן זה טבעי שלא ארגיש בנוח ברחביה

(משום מה בתל אביב,

באיזור דיזנגוף דווקא הרגשתי כמו דג במיים).

אין מה לכעוס או להיעלב מהברמנים המתנשאים

. הם בסך הכל מזהים אותי בתור זרה במקום .

ומתנהגים בהתאם.

תחשבו רגע על ממלכת הצומח:

לא כל צמח יכול לגדול בכל מקום.

צמחים שונים מרגישים

בנוח באקלים שונה.

הוורד המתורבת מהגינה

לא יפרח במדבר,

והקוץ-דרדר מהמדבר

לא ישרוד השקייה וטיפוח

בערוגת גינה.

גבולות גיאוגרפיים

בלתי נראים תוחמים

את בתי הגידול שלנו.

ואנשים מסוגים שונים צריכים אקלים מסויים.

זהות היא מורכבת והיברידית.

מבחינת הון סמלי

אני כמובן מאוד עשירה בהרבה מובנים-

אבל זה לא מחסום ההון הסמלי

שמונע ממני את הכניסה לרחביה

ולחלק הלבן של ירושליים

. זה חוסר בהון חומרי ממש,

כי אני לא עשירה

ולא ממשפחה עשירה

, וחוסר בהון חברתי-

כי אני לא חברה בשום קליקה,

אלא אם כן איראנים מוזרים באינטרנט נחשבים לקליקה.

ברמת התיאוריה-

הון סמלי של ידע ושפה אמור

להיות חשוב יותר מצורות אחרות של הון.

בעלות על הון סמלי

אמורה להפוך את האדם לעשיר –

באופן סובייקטיבי.

אבל ידע זה לא מספיק.

צריך לדעת איך להציג את הידע.

ואיך לדבר.

אילו תנועות ידיים להשתמש

. הון חברתי בא לידי ביטוי באינסוף מחוות וגינונים סמויים

שאי אפשר ללמוד אותם- צריך להיוולד אליהם.

קולניות

מזוהה עם התנהגות וולגרית,

מעמד נמוך.

אנשים

מהמעמד הגבוה מדברים בשקט

. ואולי אחד הדברים

שמסגירים אותי מייד זה

שאני מדברת בקול רם מאוד.

והדבר הראשון

שקורה לי במפגש עם גברים לבנים

שהם מבקשים ממני

להנמיך את הקול ולהיות בשקט

. במילים אחרות-

לצמצם את הנוכחות במרחב

ולא לתפוס יותר מדי מקום.

בגלל זה אני נוטה להעדיף לא-לבנים,

איתם אני יכולה לשאוג בהתלהבות

מתי שבא לי.

סימנים נוספים שמסגירים מעמד נמוך:

-עישון סיגריות.

אם אנשים מהמעמד הגבוה

מעשנים

הם יגלגלו איזה טבק אורגני נטול ריח.

עניים מעשנים סגריות נקסט למשל.

מסריחות ממש.

– שיניים: לעשירים יש שתלים.

לעניים יש שיניים תותבות,

או שאין להם שיניים בכלל.

-בגדים:

ברמת העיקרון

אני לא מוציאה כסף על בגדים בכלל –

רק יד שנייה אם צריך.

אופנה זאת תעשייה סופר-מזהמת.

אני אפילו לא יודעת

איפה הייתי קונה בגדים

אם הייתי רוצה לקנות.

זאת לא רק חסכנות

, זה גם חלק מתרבות עוני.

(בתפיסה שלי

כל שקל פנוי צריך ללכת

כדי לממן עוד השכלה או ספרים,

אבל זאת

גם יכולה להיות

חשיבה של אנשים עניים).

אני מניחה

שהבגדים שלי גם מסגירים אותי, .

לפעמים אני יכולה

“לעבור” בתור עשירה מהמעמד הגבוה

, במצבים מסויימים.

מצד שני-

אין לי באמת כסף בבנק,

אז מה זה משנה

אם אני מצליחה “לעבור”?

בסוף השקר מתגלה

והעמדת הפנים נחשפת.

יש יתרונות לכך

שאנחנו מחלקים ומארגנים את העולם-

כי כך אנשים מרגישים שייכות.

לא כולם יכולים להרגיש

שייכות לכל המקומות.

אדם יכול להשתייך למקום מסויים

אבל לרצות בלב להשתייך למקום אחר

. או לרצות

לנוע בחופשיות בין מרחבים מעמדיים.

שייכות עדיפה על פני תלישות.

אני לא קיין שנע ונד בעולם.

אני מסתדרת עם בעלי הבית שלי שגרים ליד ,

והם אנשים קולניים כמוני.

הזמינו אותי אפילו להאריך את החוזה ולהישאר עוד.

זה לא הארץ פערה את לועה והקיאה אותי.

אני רק מרגישה שכמו שאר החיות בג’ונגל האנושי

אני חותרת לשפר את המעמד שלי-

ומתוסכלת כשזה לא קורה ואני לא מצליחה.

אני זרה ואחרת ברחביה,

ועל הזרות והאחרות הזאת כותבת שרה אחמד

מאמר נפלא שמומלץ לקריאה.

Sara Ahmed (2000) Who Knows? Knowing Strangers and Strangerness, Australian Feminist Studies, 15:31, 49-68,

DOI: 10.1080/713611918

מה הייתה ההתחזות של אנה דלבי/סורוקין?

הסידרה הפופולרית בנטפליקס “להמציא את אנה”

מתארת את אנה כמי שכל פשעה

היה שנולדה למעמד נמוך

וניסתה לטפס אל המעמד הגבוה

בעזרת הכלים שעמדו לרשותה-

מרמה , הונאה והתחזות

. אנה סורוקין לכאורה,

היא קורבן של מערכת מעמדית נוקשה

שלא מאפשרת לאנשים להתקדם

ולטפס מעלה בדרכים כשרות וישרות.

אפשר לטעון שאולי

היא לא התחזתה כלל אלא למעשה,

אנה דלבי היא טרנסית-מעמדית

. אין לה כסף בבנק, אבל

היא “מזדהה כעשירה”

כי זה לכשעצמו אינו פשע יותר

ממה שפשע “להזדהות כאישה”.

מה שטוענת הסידרה “להמציא את אנה”

הוא שהבעייה היא בשיטה המעמדית,

ולא במי שמנצלים

את הפרצות שלה

לטובתן באופן אופורטוניסטי.

אשמתה האישית של אנה ,

שפגעה בחבריה ומקורביה ללא רחמים,

מתגמדת לעומת האשמה החברתית

, שמציבה דרישות לא הוגנות

בפני צעירים שאפתנים כמו אנה

ולא משאירה להם ברירות

או דרכים

להשיג את המטרות שלהם

באופן כשר.

אי-הלימת סטטוסים: דיספוריה מעמדית

אפשר לדבר על “דיספוריה מעמדית”

במקרה שבו אדם

מבקש שייכות למעמד שלא נולד אליו.

אני מתארת לעצמי שנובורישים ,

מי שהתעשרו במהירות

וגם עשירים

שירדו מנכסיהם

עלולים לחוות אותה.

להרגיש כמו

בעלים על נכסים חומריים

בלי שיש בעלות כזאת בפועל.

עבודת גבולות והיבדלות

עבודת גבולות נעשית כל הזמן.

קרטוגרפים בלתי נראים

מציירים מפות

של איזורי-מחייה שונים למעמדות שונים.

החומות בין מרחב מעמדי אחד למשנהו

צריכות לגבוה כל הזמן,

לעמוד מול מגמות סותרות

שמאיימות לכרסם את יסודותיהן.

כאשר אדם מנסה לחצות גבול בלתי נראה –

הוא לא יודע

שהגדר המעמדית מחושמלת.

שיש סנקציות

שמוטלות על מי שמנסה להסתנן לאן שלא הוזמן.

והסקנציות האלה אומנם לא כתובות,

אבל מורגשות היטב בגוף.

כל הגוף שלי

רועד מעלבון וחימה כשאני מנסה ולא מצליחה.

ומצד שני, זה המחיר החברתי של נזילות וניידות מעמדית.

תסכול מעמדי

וקינאה מעמדית שאין להם סוף.

Sara Ahmed (2000) Who Knows? Knowing Strangers and Strangerness, Australian Feminist Studies, 15:31, 49-68, DOI: 10.1080/713611918