על הלחם

baked bread breakfast buns
Photo by Pixabay on Pexels.com

כתבתי ומחקתי פוסט נגד בית קפה ירושלמי.

חשבתי לעצמי- אני מפונקת בתור ירושלמית.

לנו הירושלמים יש את המסעדות של מזרח העיר.

המסעדות של מזרח העיר רגילות לתת שירות לתיירים

ולכן מתקתקים עבודה

ופורסים שטיח אדום כשמגיע תייר.

גם תייר ישראלי.

לכל מקום יש סטנדרטים משלו.

מקובל במזרח ירושליים להוציא “פתיחה על חשבון הבית”-

לפחות פיתה או סלט לפני שמוציאים את המנות הראשונות.

במסעדות במזרח ירושליים המלצרים

לא מתחבאים מאחורי הדלפק

אלא נעים במרץ וחורשים את חלל המסעדה

כי לפעמים אנשים צריכים משהו נוסף-

כפית, מזלג, להזמין עוד שתייה.

מלצר שעומד לו במרחק מהסועדים

ועוסק בענייניו הוא

לא מחזה נפוץ במסעדות במזרח העיר.

מלצר צריך לעופף כמו הליקופטר

ולנוע כמו טורבינה.

מה שאני כותבת כאן נכון ו

תקף לעוד הרבה מקומות שהם לא מזרח ירושליים.

גם מסעדות שמכבדות את עצמן מתנהלות כך

אני לא מבקר המסעדות של הארץ.

אבל התנהגות ברברית ולא מתורבתת מכעיסה אותי.

זלזול באנשים מרגיז אותי גם.

ועוד יותר מרגיז אותי-

הדרך שבה אנחנו מגדירים

ומתייחסים ל “תרבות אוכל”.

בית קפה

שמרעיב בכוונה את סועדיו

ומזלזל בהם הוא

מקום ברברי ולא תרבותי,

ולא משנה כמה

שכבות של מגניבות לבנה יעטפו אותו.

לא משנה אם זה

מקום אופנתי והיספטרי ,

שנחשב למקום ה”נכון”.

התרבות האנושית

מתחילה בלפרוס לחם לרעב-

וזאת גם הפיסגה של מה שתרבותי בעיני

. זה היופי שבלהיות אדם.

היכולת להיות אמפטי

ולהבין שהסועד, הזולת, רעב.

ולפתוח שולחן אחר בזריזות.

שום נאורות, ליברליות, חילוניות

לא תחליף את אבן הבסיס הזו

של התרבות האנושית – ה #אירוח

2 thoughts on “על הלחם

Leave a Reply