על השירות

גיליתי את מקום העבודה החדש של הקופאית האהובה עלי.

קיוויתי מאוד שהיא עזבה את הדלפק

בשביל משהו ריווחי ומשתלם.

אבל היא נשארה בשכונה,

בחנות הפלאפונים של החבר שלה.

רציתי לחזור לשם ,

לקנות נרתיק לטלפון

עיצה לבבית ודודתית

רציתי לשבת ולנהל איתה שיחה

ממרומי גילי המופלג.

להגיד לה שתלך ללמוד.

משהו, שתלמד.

כל דבר שתלמד.

אפילו קורס חארטה

ממכללת.

שקר כלשהו

שתעשה סדנת לאק ג’ל

אם לא מתחשק לה ללמוד ממש-

שתעשה סדנת לק ג’ל.

חס וחלילה

אבל חס ושלום שלא תיתקע כמוני

שנים

בעבודות דחק ובשכר מינימום,

בחנות שכונתית קטנה.

כי הרי יוקר המחיה עולה,

והיא בחורה שיש לה אהבת אדם

אשר נובעת ממנה באופן טבעי

ויש לה שמחת חיים קורנת

הלוא היא בחורה מוכשרת להתפרנס בכבוד.

ולהתפרנס בכבוד זה עדיף פי אלף מונים

על פני להתפרנס בדוחק.

בסוף

לא עשיתי את זה בסוף.

אני לא האחות הגדולה של הקופאית היקרה .

אחותי הקטנה הפרטית

מתפרנסת טוב מעבודתה כמתכננת.

לא כול העולם הוא אחותי הקטנה,

אני אומרת לעצמי.

זה שאחותי נלחצה מעוני והתקדמה

בזכות ההייטקס והכישרון שלה

לא אומר שכולן יכולות וצריכות ,

או שהן צריכות לרצות .

את המילים האלה אני שומרת בלב שלי

אל הקופאית הצעירה אשר אני הייתי.

white and blue come on in we ere open signage קופאית - איור לפוסט
Photo by Tim Mossholder on Pexels.com

Leave a Reply