הסיפור של עיראק למיטב הבנתי

עיראק
מפגין בעיראק, 2019

#מאמינה_לך- עיראק

  · 

יש לא מעט אנשים שמתקוממים כנגד ההקבלה

בין דיכוי פוליטי לדיכוי מגדרי.

אישית אני מאמינה שיש הרבה פרקטיקות פמיניסטיות

שהחשיבות שלהן חורגת מתחום המגדר.

הפרקטיקה הכי חשובה בעיני היא

#מאמינה_לך

מהניסיון האישי שלי אנשים שחיים תחת דיכוי

ועוברים רדיפות גם הם זקוקים

שנאמר להם שמאמינים להם.

ולמרבה הצער פרקטיקות של האשמת קורבן

לא מוגבלות לתחום הדיכוי המגדרי

אלא גם לתחום הפוליטי.

פרקטיקה פמיניסטית נוספת היא חתירה ל

#העצמה_הדדית.

כלומר מצב שבו אנשים לא מתחזקים אחד על חשבון השני,

אלא מחזקים אחד את השני.

הבנה שחס וחלילה לא באת לשחרר ולהושיע את המדוכאים-

באים כי השחרור שלנו קשור ותלוי בשחרור שלהם.

**************

לצד הכבוד וההכרה שאני זוכה להם

יש גם המון בדידות והמון תחושות של הזדהות

, של תסכול ושל כשלון. כואב לי מאוד המצב בעיראק.

יש הפגנות ויש פעילים שנעצרים והולכים לכלא.

אבל עיראק היא כמו הילד הכי שקוף ודחוי בכיתה.

לכולם כבר נמאס מלעסוק בעיראק.

ב-2019 נהרגו 560 מפגינים

ועוד כמה עשרות אלפים עברו עינויים ונעצרו,

הלימודים הושבתו לשלושה חודשים בכל האוניברסיטאות

. ואף אחד כמעט לא דיבר על זה.

הפעילים העיראקים מקסימים.

למרות שלפעמים שואלים אותי בלעג-

“מה שלום הפלסטינים”?

כן. אני מבינה

שגם דיכוי זה עניין של יוקרה והכרה

והעירקים למרבה הצער לא פופולריים כמו הפלסטינים,

וגם הפלסטינים לא פופולריים כמו האוקראינים.

אישית אני חושבת שההכרה והיוקרה של הדיכוי הפלסטיני

לא באמת תורמת להם או

מקנה להם זכויות

והם לא מרוויחים מתשומת הלב התקשורתית

בעניינם כמו שנדמה.

מניסיון חיי האישי נצחונות

לא מושגים ברשתות החברתיות אלא ברחוב

, בשדה הקרב, בבית המשפט

. מצד שני, אני מומחית אך ורק לחיים שלי.

אם אנשים אחרים מרגישים

שהישרדותם תלוייה בלהישאר באור הזרקורים- מי אני שאתווכח איתם?

הסיפור של עיראק – כפי שהבנתי אותו.

הנסיגה של ארצות הברית מעיראק נעשתה בצורה פושעת

שיצרה וואקום משמעותי שלא הצליח להתמלא.

את החלל במנהיגות תפסו פוליטיקאים פרו-שיעיים המקורבים לאיראן.

ודעאש

. העיראקים לא אוהבים את איראן יותר ממה שהם אוהבים את ארצות הברית.

עיראק נמצאת

למרבה הצער בין הפטיש לסדן,

בין התערבות זרה אמריקאית להתערבות איראנית

ששתיהן מערערות על הריבונות שלה.

הסטודנטים שיוצאים להפגין קוראים

כנגד מעורבות זרה של מדינות בענייניה הפנימיים של עיראק-

לא ארצות הברית וגם לא איראן, עיראק עבור העיראקים.

אפשר לומר שמדובר בתנועה לאומית לשחרור-

אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מכנה אותה “תנועה לאומנית”

. אני מבינה שמדובר במפגינים עם מניעים שונים משלי והגיון שונה.

אנחנו לא מדברים באותה שפה. הם הרבה יותר פטריוטים ממני

. והם ראויים להישמע.

Leave a Reply