על ההתמכרות

#חיי_מתמודדים_חשובים

אני מכורה . שוב נפלתי בהתמכרות שלי.

Photo by Lukas Rodriguez on Pexels.com

אני יושבת וכותבת את השורות האלה בעודי לועסת את סלט הירוקים שהזמנתי מלה-סטורי. אני מכורה לוולט. בסופו של כל יום אני יושבת עם הבדידות והכאב שלי ומנסה למלא אותה במשלוחי מזון. מה שאני מזמינה אני אוכלת תמיד עד הביס האחרון.

רק המחשבה על כל הצבעים, הריחות, הטעמים שיגיעו אלי עד דלת הבית מרגשת אותי. אני אוהבת לפתוח את התפריט ולדפדף בין המטעמים השונים, לדמיין איך הם נראים ומה הטעם שלהם. להתלבט ולבחור.

הרבה ממכם מחייכים עכשיו כשאתם קוראים את השורות האלה כי התמכרות לוולט זאת התמכרות לגיטימית ומקובלת חברתית בעולם הקפיטליסטי שלנו ואולי אתם מזדהים ומזהים את עצמיכם בין השורות.

להגיד שוולט זאת לא התמכרות מזיקה אי אפשר לומר. זאת התמכרות שמזיקה לחשבון הבנק שלי ובסוף החודש אני צריכה להלוות כסף כדי להמשיך בשגרת המשלוחים המפנקים.

לבריאות שלי זה מזיק נורא- כי אני מתפתה ומזמינה דברים שאסור לי לאכול ומתפתלת מכאבים ימים אחרי.

אבל להפסיק עכשיו אני לא מסוגלת, כי הבור של הריקנות והבדידות שמחכה לי בסוף כל יום חייב למלא את עצמו – אחרת הוא יבלע אותי כליל. זה רק כסף אני אומרת לעצמי.

כסף בא והולך. ויחד עם זאת, הכסף ייגמר בסופו של דבר, ומה אני אעשה אז?

אני מניחה שיום אחד אצטרך לשבת בקבוצה עם מכורים אחרים אבל לפני שהיום הזה יגיע אני רוצה לזכור שהמכורים הקשים לא שונים במהות שלהם.

בגרעין הפנימי אין הבדל ביני לבין המכור לסמים שהשתולל אתמול ודקר אנשים בהר הזיתים או בצילי האדם המפחידים ליד התחנה המרכזית החדשה.

הרעב הוא אותו רעב, הבדידות אותה בדידות, הפחד והריקנות, משותפים לכולנו. וכולנו מכורים, למרות שזאת קלישאה. לסיגריות, נטפליקס, קניות באינטרנט, רגשות, לתשומת לב. וכל כך קל לשכוח שהמכור החולה והמשתולל , המוזנח והמסריח מגלם חלק פנימי בנו, שאותו אנחנו מבקשים להדחיק.

המכור מציב לנו מראה לא נעימה ולכן אנחנו רוצים להתעלם ממנו ולהעלים אותו אבל אי אפשר , כי בסוף זה מתפוצץ ומגיע לאלימות ופשע. התמכרות היא מחלה חברתית, לא רק אישית. אנחנו צריכים להישיר אליה מבט ולהתעלם ממנה, כי שוב, לנטרל, לחסל או להזניח זהזה לא פתרון.

אהובתי שתחייה פרסמה סקר : רווקים , כמה אתם מוציאים בחודש חוץ משכירות? אני לא רוצה לחזור על האפשרויות של הסקר . בגדול רוב המשיבים ענו שהם מוציאים חוץ משכירות בין 2000-3000 ש”ח. אני לא אכתוב כאן כמה אני מוציאה. אני גם לא יודעת עד כמה הסקר שהיא עשתה אמין- סיכוי שהמדגם מוטה. החברים הסולידיים שלה בטח לא יודו שהם מטומטמים פיננסית קבל עם וטוויטר.

זה לא עוני- זה בזבוז

ואז זה היכה בי- אני לא ענייה, אני בזבזנית. ( אם מדברים על מספרים וסכומי כסף ולא על תחושות סובייקטיביות). אני האנשים האלה שהסולידיים כותבים כנגדם. אם הייתי חכמה הייתי יכולה לשבת עכשיו על הר של כסף.

לפי החישובים של הסולידית , הייתי אמורה לכתוב את השורות האלה מחופשת הפנסייה שאליה יצאתי לפני שמונה שנים. (שוב- אלה חישובים מספריים שאין להם קשר לתחושות פנימיות ולחוויה האישית שלי). התמכרויות מתחלקות לשני סוגים: יש התמכרויות קשות שמנתקות את האדם מהחיים ומהזולת.

יש לעומת זאת התמכרויות נורמטיביות שהתפקיד שלהן הפוך- הן מאפשרות לאדם לשכך כאבים נפשיים שהיו עלולים להכריע אותו. למשל- התמכרויות לבינג’ בנטפליקס, או לקניות באינטרנט.

דוקטור גאבור מאטה, פסיכיאטר יהודי ממוצא הונגרי, ניצול שואה מספר בגילוי לב על ההתמכרות שלו: הוא מכור לקניית תקליטים של מוסיקה קלאסית. הוא הוציא כמעט עשרת אלפים דולר בשבוע אחד על רכישת תקליטים נדירים. ועוד סכום דומה קרוב לכך, שבוע אחרי כן.

דוקטור מאטה, רופא מצליח בעל שם עולמי יכול להרשות לעצמו להוציא את סכומי הכסף האלה בלי להיפגע בכלל או להרגיש אותם. אבל לפי ההיגיון של הסולידיים- דוקטור מאטה מטומטם. את סכומי הכסף המגוחכים שהשקיע בבניית אוסף מפואר של תקליטי מוזיקה קלאסית היה יכול להשקיע בבורסה ולצבור הון.

אבל קניית התקליטים של דוקטור מאטה היא ריפוי עצמי. התקליטים הם התרופות האישיות שלו. וזה משהו שלדעתי הסולידיים לא יבינו. שהרבה מהבזבוזים המטומטמים הן הוצאות על תרופות אישיות- התרופה האישית של דוקטור מאטה היא מוזיקה קלאסית. לאישה אחרת , התרופה האישית יכולה להיות בגדים משיין.

כל אחד והתרופה שלו, שמאפשרת לו למלא את הריקנות הפנימית ולהמשיך להתקיים ולעבוד. הסולידיים לא יבינו את זה…

קריאה נוספת- ב”ממלכת הרוחות הרעבות”: דוקטור גאבור מאטה

“בממלכת הרוחות הרעבות” מציע נקודת מבט חדשה על התמכרויות

Leave a Reply