על האוטיזם

פוסט טראומה מורכבת דומה להרבה אבחנות. אולי לא ידעתם – אבל פוסט טראומה מורכבת יכולה להתחפש גם לאוטיזם. תסמינים דיסוציאטיביים של ניתוק דומים לתסמינים נוירולוגיים שאוטיסטים מתמודדים איתם. יתר על כן, גם בפוסט טראומה מורכבת וגם באוטיזם יש פגיעה בקוגניציה החברתית, קושי בהבנה של סיטואציות חברתיות ועיבוד מידע חברתי. מאפיינים נוספים שיכולים להיות חופפים- רגישות יתר חושית ודריכות יתר. מדובר בשתי אבחנות שהן שונות זו מזו. לעניות דעתי פוסט טראומה מורכבת נפוצה יותר מאשר אוטיזם. ויש אבחון יתר של אוטיזם. וגם אבחון עצמי לא מבוסס. מתן אבחנות הוא אומנות- ואני לא נופלת בשיח הנאור לפיו אבחנות הן לא חשובות. אבחנות הן חשובות, כי הן קובעות את אופי הטיפול. וכי אם נרצה ולא נרצה אבחנות מכוננות ומגדירות זהות. ופוסט טראומה מורכבת היא הפרעה כה חמקמקה שנראית ומתנהגת כמו מיליון דברים אחרים שהיא לא. ולכן הדיוק כאן חשוב. אולי זה יותר קל לאדם לחוות את עצמו כמתמודד עם אוטיזם מאשר עם פוסט טראומה מורכבת,, אבל כאמור- אם האבחון לא נכון, אי אפשר לטפל.

היה לי אורח עם אוטיזם. חבר חדש. אחרי מה שעברתי לחברים חדשים יש משמעות בשבילי. להכניס מישהו הביתה זה משמעותי בשבילי. לתת אימון.

***************************************************

יש הרבה תפיסות סטיגמטיות על אוטיזם. אני נופלת בהן לעיתים קרובות כי עיקר הידע שלי אוטיזם הוא ידע מקצועי לא מעודכן. בעיקר קורסים באוניברסיטה והשירות הלאומי שלי. הידע המקצועי מביא לזה שיש לי דיעות קדומות. החבר החדש שפגשתי- נפגשתי איתו עם עוד חבר ולא ידעתי איך להתייחס אליו בהתחלה. אנשים עם אוטיזם הם לא מיזנתרופים. הם לא שונאים אנשים והם לא “לא חברותיים”. אדם עם אוטיזם יכול להיות אדם מאוד חברותי, אבל קצת ביישן. לטעון שאוטיסטים לא נהנים מקשרים חברתיים זה פשוט טמטום שלא מבוסס על שום ידע אמפירי.

****************************

קשה לדבר על אוטיזם כי בדור הזה כולם אוטיסטים. כמו שבדור שלי כולם היו בדיכאון קליני (שנות התשעים). לדעתי יש מגיפת אבחון יתר של אוטיזם וכמובן הרבה אבחונים עצמיים. אוטיזם אינו חרדה חברתית. אוטיזם אינו אקסצנטריות, מופנמות או ביישנות. בעיני אבחון עצמי של אוטיזם הוא ניכוס לא מוצדק של קושי שלא שייך להרבה אנשים. ולמרות שיש לי הרבה מאוד תסמינים שגורמים לי להתנהג “כמו אוטיסטית” והחוויה שלי דומה לשלהם- לא אעלה על דעתי לטעון שאני כזאת. יש לי את הקשיים שלי, ולאנשים עם אוטיזם יש קשיים משלהם. חלק מהקשיים הם קשיים משותפים.

*****************

מאוד נהניתי מהביקור של החבר הזה. ישבנו ושתקנו וכל אחד עסק בענייניו. הקשבנו למוזיקה. אני חושבת שלהזמין אנשים אלי ולצפות מהם שישבו בשקט ואני אתעלם מהם זה בלתי אפשרי ולכן לרוב אני לא מזמינה אנשים אלי. מישהו שאפשר לשבת ולשתוק איתו ולהרגיש בנוח זה חסד. אני לא מצפה מזה. ואם מישהו היה מזמין אותי אליו להתארח ומתעלם ממני כמובן שהייתי נעלבת מאוד. אבל כרגע- זה הצורך וזה היכולת שלי ואני הייתי “צריכה” את ה”ישיבה האוטיסטית” כמו שהידיד החדש שלי היה צריך אותה. אני פשוט מבינה שזה היה רגע של חסד, ואני באמת לא מצפה לזה מכל אחד.

Leave a Reply